מבחינת הסיפור שעומד במרכזו, סרט הקולנוע 'משחקי הרעב', שעלה לאקרנים בסוף השבוע האחרון בישראל, הוא דליל ומלא פגמי טעם ככוס חליטה חמה שהוכנה עם תיון ששימש לעשרות כוסות לפני כן. מבחינת המסר, עניינו של הסרט הוא מעין הקצנה קטלנית של תכניות ריאליטי והוא משכנע כמו מניפסט נגד תרבות פופולרית, שנכתב על ידי דיסני בכבודו ובעצמו. ועדיין, כל זה מצליח לפגום רק מעט בעיצוב הבגדים בסרט, ועל אף שהאופנה במשחקי הרעב סובלת ממחסור קל בדמיון, היא מהווה את אחד השחקנים הראשיים בו.
הסרט משחקי הרעב מבוסס על סדרת ספרים (הנעשית כעת לסדרת סרטים) שכתבה סוזן קולינס ועלילתו פשוטה למדי. במדינה פנאם (רמז מצלולי ל'כל אמריקה') ישנם 13 מחוזות המופרדים זה מזה על ידי מעמד, כלכלה והעיסוק המקצועי של תושביהם. בכל שנה, כזכר למלחמת אזרחים כאובה, כל אחד מהמחוזות נדרש לשלוח אל הקפיטול, עיר הבירה הפנטסטית, בחור ובחורה למשחקי הרעב - משחק הישרדות אמיתי, עתיר רייטינג ומיתות משונות, שבסופו מוכתר מנצח, האחרון הנותר בחיים. קטניס אוורדין (ג'ניפר לורנס) ופטה מלארק (ג'וש הצ'רסון), העומדים במרכז הסרט הנוכחי, הם הנציגים של מחוז 12, המתבסס על כריית פחם וחיים נטולי כל שמץ של זוהר.
הרצינות הגדולה בה נלקחה משימת עיצוב התלבושות, עליה הופקדה ג'ודיאנה מקובסקי, שבעבר עיצבה תלבושות עבור הסרט הראשון בסדרת 'הארי פוטר', מתחילה הרבה לפני הסרט. הפקת משחקי הרעב השיקה לפני מספר חודשים טמבלר אינטרנט הנושא את השם המחייב 'קאפיטול קוטור', המתמקד באופן בלעדי באופנה המלווה את הדמויות. החל מחשיפתם של מקורות השראה (ז'יבנשי; איריס ואן הרפן; אלכסנדר מקווין), דרך מידע על הבגדים שצולמו ועד מיני תחרויות לגולשים או ראיון עם המאפר שיצר את הזקן המפוסל של קברניט המשחק, סנקה מונטאג' (ווס בנטלי). הכל נועד כדי להפנות את תשומת הלב לעובדה שבחירת הבגדים בין היתר נעלי עקב של מקווין או שמלה של ג'ון גליאנו רחוקה מלהיות מפגן כוח, אלא נושאת משמעות של ממש.
האופנה היא זו שמייצרת בסרט את החציצה בין אנשי המחוזות לקפיטול, מחוז השלטון המנהל והמארח את המשחקים. המתמודדים המגיעים מהמחוזות השונים מתאפיינים בעיקרון בלבוש פשוט ומוכר, פחות או יותר; האנשים המתגוררים בקפיטול לעומת זאת, הם תרכיז מופרע של פנטזיה בצבעי טכניקולור שכוונתו כפולה לספק המחשה של העושר הפושה בקפיטול ולהראות כיצד תושביו חיים במציאות הוליוודית, קיקיונית ומנותקת, שעבורו משחקי הרעב הם בסך הכל בידור בריא.
ואם מדברים על ניתוק, בניגוד גמור לשמלה הכחולה והפשוטה של קטניס בתחילת הסרט, אפי טרינקט (אליזבת בנקס), נציגת הקפיטול שבאה לבחור את הנציגים ממחוז 12, מפציעה באופנה עילית ששורשיה מגיעים אפילו על שנות ה-40 של המאה הקודמת בזכות עליונית תפוחת כתפיים בסגנון אלזה שאפיראלי. פניה לבנים ופיה משורטט כלב קטן ואדום, והיא לבושה חליפת טאפט סגולה ומצועצעת. רגעים לאחר מכן, כאשר קטניס ופטה מגיעים ברכבת מרחפת אל הקפיטול, מתרחש רגע נוסף של בידול מצמית, כאשר הם מציצים מהחלונות ומגלים כי תושבי הקפיטול כולם, המריעים להם, לבושים במערכות המופרכות שניתן להעלות על הדעת, כולל צבעי שיער ניאונים וכובעים תואמים. מומנט, שיש בכוחו לשחזר את הזרות העצומה בה אנשים הנמצאים מחוץ למעגלי תעשיית האופנה, חשים כאשר הם מביטים אל תוכה.
אבל האופנה מטופלת גם מאספקט אחר, שיש בו כדי להשליך על המציאות שמחוץ לסרט. הוא נעוץ בדמותו של סינה הסטייליסט (לני קרביץ), שתפקידו להעביר את המתמודדים מטמורפוזה סגנונית שתשווה לכל אחד מהם חזות תיאטרלית שתצטלם היטב, ועל ידי כך תגרוף את אהדת הצופים, דבר שעשוי להשפיע על סיכוי ההישרדות שלהם במשחק. וכך, בזמן מצעד החושף את השחקנים החדשים במשחקי הרעב, מלביש סינה את קטניס ופטה בבדים שחורים והדוקים, כרמז לפחם שהמחוז שלהם אמון על כרייתו, אך מוסיף טריק שמתברר כהרה גורל להבות אש מלכותיות. הקהל, אינו יודע את נפשו מרוב התלהבות.
אולם, בעוד שדמותו של סינה המגשרת במידת מה בין הפנטזיה להווה הממשי ואולי הבודדות שמכירה בכוחה של האשליה - יכולה לומר משהו על תפקידה המרכזי של אופנה בעולם, הרי שדווקא הוא, שאמור כסטייליסט לסחוט רגעי התפעלות, מטופל סגנונית כלאחר יד.
בראיונות שניתנו לקידום הסרט עלה כי ההשראה לסינה, בדרך כלל בתלבושת אלגנטית וכהה, כשרק קישוט זהוב וקטנטן מעטר את עפעפיו, אמורה הייתה להתכתב עם המורשת של איב סן לורן וטום פורד. כלומר, שילוב שיש בו מינונים מדויקים של סמכות ומוחצנות. בפועל, אין דבר בהופעתו שסוחט את מידת התחכום והמודעות העצמית שהייתה מנת חלקם של המעצבים המדוברים, ובמקום להוות עוגן ודוגמא יחידה בסרט, לאופנה שאינה נדרשת לפשטות יום-יום מחד או לקיטש הטלוויזיוני מנגד, סינה פשוט קמל ברקע. מעניין, שדמותו של סטנלי טוצ'י, שלטובת הסרט עטה פאה כחולה וחליפה מנצנצת, מותירה רושם עמוק פי כמה.
כך או אחרת, לפחות מטרה אחת הושגה בכל הקשור לסינה למרות שיממנו, הוא נותר אאוטסיידר. בנקודה הזו כבר מתחילה להתעצב ההכרה שבעוד שבדרך כלל הפקת תלבושות לסרט אמורה לתמוך בעלילה, הרי שההישג הגדול ביותר של מקובסקי הוא בכך שבחירת הבגדים קיבלה בסופו של דבר חיים משל עצמה. ייתכן, והיא מממשת את הנבואה האפלה המגולמת בסרט, שלנראות תפקיד מכריע בעיצוב המציאות.
לאורך כל הסרט, פרט אופנתי אחד מצטרף אל פרט סגנוני נוסף, ומייצר מכלול של רבדים, העומד בסתירה לשטחיותו הגדולה של הסרט ולמסר הפשטני שהוא מייצג. בזכות שימוש מושכל בתלבושות, הקשרים ורפרנסים - שליט פנאם, המגולם על ידי דונלד סתרלנד, לא במקרה מזכיר את מלכת הלבבות של עליסה; אפי היא גרסה מסוימת ותלושה מהמציאות למארי אנטואנט - הדמויות מקבלות קיום קונקרטי וייחודי שמפקיע אותן מדיאלוגים צפויים וסביבה עמוסה בקלישאות חבוטות ושחוקות שכבר נדונו באין ספור סיטואציות אחרות. וכאשר לוקחים בחשבון שחלק מהשחקנים לא היו פנויים למדידות ושהסרט צולם בתנאי חום ולחות בלתי רגילים בצפון קרוליינה, ההישג אפילו מקבל עוד מספר נקודות זכות.