"אני אוהב אופי. הרבה יותר מעניינים אותי אנשים שעוברים ברחוב, מה שהם לובשים ואיך שהם מבטאים את עצמם. אני מעדיף לצלם אותם ולא את מירי בוהדנה למרות שאני יודע שזה פחות מסחרי", זוהי משנתו בנוגע לעולם האופנה של דודי דיין, צלם שניתן להגדירו מרתק, אם כי עדיין לא מספיק מוערך.
דיין, 35, יציג במהלך החודש הקרוב (יולי) תערוכת יחיד שנייה בגלריה קונינגסבי בלונדון. 16 יצירות הסטילס שיוצגו בתערוכה מטופפות כמו דוגמנית מסלול מיומנת על הגבול שבין אמנות לאופנה. הצילומים לקוחים מתוך סדרות שונות שדיין צילם במהלך השנה האחרונה, ומתוכם בחרה הגלריה את העבודות האהובות עליה.
בעוד שבדרך כלל צילומי אופנה מלווים בסטיילינג עשיר ומהונדס, לעתים אף מדי, הסטיילינג בצילומיו של דיין הוא מינימליסטי ואסוציאטיבי, בצילומים הנוכחיים אפילו יותר מתמיד. עם זאת, במקרים בהם עבודותיו פושות בסגנון יתר, דיין לוקח פנייה חדה ומעלה את הווליום של האסתטיקה לעוצמה הגבוהה ביותר.
לדוגמא, בעבודותיו עם מעצבת האופנה לוסי דוד, שאף סגננה אותן, יצרו השניים קומפוזיציה מרתקת עתירת נוצות, בד וצבע שמציגה מטמורפוזה ביולוגית-אופנתית-אמנותית שמעוררת אי-נוחות מסוימת אצל המתבונן.
את סדרת העבודות יצר דיין באמצעות טכניקה של שכבות, כאשר בפעם הראשונה צילם את הדוגמנית עירומה לחלוטין, ובפעם הנוספת צילם אותה באותה התנוחה בדיוק כאשר היא מאופרת ומסוגננת. התמונות הורכבו אחת על השנייה וכך נוצרו העומק והקונטרסט העוצמתיים.
בסדרת עבודות אחרת הושלכו דווקא הקליפות החיצוניות, ומושאי הצילום הן נשים-נערות נטולות איפור או שיער מעוצב, כשלמעשה אי אפשר כלל להבחין בתווי פניהן. בהתאם לארשת האינטימית, הצילומים התבצעו בחלל הכי פרטי שקיים - חדר השינה, כאשר המצולמות ממוקמות על המיטה ומסוגננות באופן שנראה אקראי לחלוטין.
הפסיפס של העור החשוף, השיער הסתור וחדר המיטות יכול היה בקלות ליפול למקום של פרובוקציה זולה או של מיניות במעטה של אופנה, אך לא כאן. הצילומים הללו יוצרים אפקט הפוך, מנוגד לסקס-אפיל, ויוצרים אף הם תחושת אי-נוחות מעיקה ומסקרנת בו זמנית.
במאי שנה שעברה הציג דיין את "Songs", תערוכת היחיד הראשונה שלו באותה הגלריה בדיוק. אל הגלריה הגיע דיין לאחר כיתות רגליים אינטנסיבי בארץ ובלונדון. בעוד שבארץ לא צלח דיין את סצנת האמנות המקומית מטעמים "אופנתיים" מדי, לונדון דווקא האירה לו פנים. בעקבות הצלחת התערוכה הראשונה, הן מבחינת הביקורות והן מבחינת המכירות, הציעו בעלי הגלריה לדיין לקיים תערוכת יחיד נוספת.
התערוכה החדשה הנקראת "Lost in", ובהתאמה היא עוסקת בתחושת הזרות המוכרת, ובהילת סימני השאלה שמקיפה את המילה הגדולה "זהות".
"בכוונה בחרתי לצלם דוגמניות שהן למעשה לא דוגמניות, מתוך רצון לטשטש את הזהות שלהן", מסביר דיין את המשיכה לאנונימיות של מושא הצילום, "אני לא עובד הרבה עם דוגמנים ודוגמניות מקצועיים, זה לא עושה לי את זה". האמירה הזו היא אבן בוחן של כל הגישה המרדנית של דיין לתעשיית האופנה, תעשייה שעל הנייר אמורה לשבור מוסכמות בעצמה, אך לא פעם ואפילו יותר מכך, לא רק שאינה בועטת בהן, אלא ממסגרת וממרקת אותן בגאון.
דיין שעבד בעבר ועובד בהווה לפרנסתו עם חברות אופנה וסוכנויות דוגמנות, נתקל בדלתות סגורות דווקא בבואו למגזיני האופנה המקומיים. הטריקה נבעה לרוב משיקולים מסחריים, הרי עם אמנות לא הולכים למכולת ועם פרסומות לביקיני הרבה יותר כיף לעטוף דגים.
איך אתה מסביר את הרתיעה הזו בארץ מצילומי אופנה פחות קונבנציונליים?
"יש צלמים שכן מעזים בארץ, אבל קהל היעד פחות פתוח לקבל דברים אחרים. זה מתחיל מהעורכים של המגזינים שכביכול כבר יודעים מה הקהל שלהם רוצה. זה מעגל קסמים כזה, ואני שואל מי בכלל קובע מה טוב ומה נכון באופנה?".
מה לדעתך 'נכון' באופנה?
"אני אוהב להביא ניגודיות. העולם הזה הוא כולו שקר אחד גדול, ואם יש כבר אפשרות להביא קצת אמת אני בעד. לשקר זה הכי פשוט".
אתה אומר שאנחנו בעצם משקרים רק לעצמנו.
"בדיוק".
יש צלמים שכן מצליחים ללכוד את אותה אמת בעיניך?
"יורגן טלר, וגם סטיבן קליין שהוא הדוגמה האולטימטיבית למישהו שמשך את האופנה לאט לאט מהמקום של הקטלוגים לעולם ולדמיון שלו. הוא מספר סיפור, ואופנה כמו כל דבר זה לספר סיפור. בארץ, אייל נבו מביא משהו אחר. הוא לוקח את הצילום שלו למקום מדהים. אני מעריך צלמים שלוקחים את העולם של אופנה ומכניסים בו קצת אמירה אישית ונשמה, ופחות מביאים משהו פלקטי וקטלוגי".
ומה לגבי השקר הגדול של המאה, הריטוש בפוטושופ?
"בריטוש אני משתמש רק עבור לקוחות מסחריים שמבקשים את זה. בחיים לא תראי ריטוש בעבודות שלי. אני אוהב פשטות, לא צריך לדבר הרבה בשביל לדבר בצילום".
דיין אינו יורק לבאר ממנה הוא שותה, אחרי הכל רוב הצלמים בארץ מצליחים לסגור את החודש בעיקר בזכות אותם קטלוגים. דיין ממשיך לצלם צילומים מסחריים עבור רשתות אופנה וחברות פרסום אבל במינון המינימלי ביותר הדרוש לו לקיומו. "המשיכה לאופנה התחילה אצלי מהמקום המסחרי אבל השתעממתי מזה מהר", מסביר דיין, "אני עדיין עושה דברים כאלה בשביל להתפרנס וגם עושה אותם על הצד הטוב יותר אבל זה מעיק לי על הנפש. זה ממית אותך באיזשהו מקום".
אז מה נותן לך דרייב? התגובה השלילית החוזרת ונשנית מהתעשייה לא מסרסת אותך?
"אני אוהב כשאומרים לי 'לא', זה נותן לי את האש להמשיך ולפעול. אני מת לעשות דברים בארץ, זה המקצוע שלי, אני לא יכול לעשות משהו אחר. אני אמשיך לדפוק בדלת עד שיפתחו לי".
התערוכה תיפתח ב-3 ביולי, בשעה 18:00.
דודי דיין - Lost In - תערוכת יחיד
Coningsby Gallery
30 Tottenham Street
London, UK
