השבוע ננעל שבוע האופנה הראשון בלונדון שהוקדש כל כולו לגברים. הדבר מעיד על שתי עובדות - הראשונה, שהבירה הבריטית שואפת ליישר קו עם אחיותיה מילאנו ופריז, שכל אחד מהן אוחזת כבר שנים בשבועות אופנה המוקדשים לגברים (בניגוד, אגב, לניו יורק); השנייה, ששוק אופנת הגברים אכן רושם את הצמיחה והגדילה שנוהגים לייחס לו בעשור האחרון והוא ממשיך לצמצם פערים אל מול שוק אופנת הנשים (אם כי תידרש עוד תקופה ארוכה עד שיגיעו השניים למצב שוויון, אם בכלל).
באופן שמאפיין מהלכי בכורה (מה גם ששבוע האופנה בלונדון עדיין נחשב צנוע ביחס לאחרים) כל הגדולים נעדרו ממנו, מה שגרר סיקור תקשורתי מוגבל מלכתחילה. ברברי לדוגמא, יציגו את קולקציית הגברים שלהם לקיץ 2013 בשבוע הבא במילאנו, ופול סמית' מצידו יעשה זאת בפריז. למעשה, מבין המותגים הוותיקים ניתן בעיקר לציין את ניקול פרחי, שיחד עם מעצב בגדי הגברים שלה, מאסימו ניקוסיה, הציגה קולקציה אוורירית ורבת שכבות בצבעים טבעיים, שכללה מספר טקסטורות גסות בכוונה, כמו פסי אורך צבועים על ז'קט מחוייט.
עם זאת, יש במיעוט השמות המפורסמים גם פן חיובי לעניין. הוא אפשר למקד את תשומת הלב במעצבים עצמאיים וצעירים יותר, שבאופן טבעי עסוקים יותר מה שיש להגיד, מאשר מה שיש להם למכור. שבוע האופנה בלונדון לקיץ 2013 ניחן באווירה של יצירה חלוצית, מחודדת ושאינה מתנצלת על הבזקים של ביזאר.
אחת הקולקציות הראויות לציון שייכות לכוכב העולה של הסצנה הלונדונית. האירי ג'ונתן ויליאם אנדרסון, המוכר בזכות שם המותג J.W Anderson, עשה דבר שזמן רב כבר לא עשו בתחום הביגוד לגברים לייצר אימג' אנדרוגיני, לפרקים אפילו א-מיני, באופן מובהק. "מה שיכול להיות מושאל מגבר לאישה ומאישה לגבר", הגדיר בעבר את סגנונו וניכר שהאוסף לקיץ הבא התייחס לציטוט במדויק. דוגמנים שלהם שיער מסורק על חזית הפנים, לבושים בחולצות טי קופסתיות ומכנסי ספנדקס מתרחבים, שיחזרו במופגן ובאמצעים מודרניים, את השבר המגדרי שמאפיין כל עשור במאה ה-20. הצללית גם נעה בתזזיתיות בין ההדוק למרווח, בין האתלטי למחוייט, כשמעל הכל ריחפו פרטים מלאי הומור נעלי בובה שטוחות, הדומות לדגם המרי ג'יין האיקוני, או חולצות נטולות שרוולים עם הדפס ילדותי. על אף מערכות לבוש בתחרה שקופה (שהזכירו את הופעתו של מרק ג'ייקובס בשמלה של קום דה גארסון בחודש שעבר), הפריט הבולט של התצוגה היה בלייזר א-סימטרי, שהוכיח שאנדרסון לא רק מעז לחצות כל גבול אפשרי, אלא שהוא מסוגל לעשות זאת תחת יכולות טכניות מרשימות.
ג'ימס לונג, מעצב המבוסס בלונדון, פקד גם הוא על יצירה בלתי מתפשרת. בדומה לאורכי המכנסיים שהוצעו לפני מספר חודשים על ידי רף סימונס, לונג הוציא למסלול דוגמנים במכנסיים קצרים ורחבים, שהסתיימו מתחת לקו הברך. הם נגזרו ממגוון חומרים אקזוטיים, שחלקם חיקו חזות של עור זוחל רטוב. אלה שולבו על עם סריגים שעל חזותם נרקמה דוגמה גיאומטרית, או חולצות נטולות שרוולים בטקסטורה משובצת, שהפיחו בנעשה אווירה תעשייתית, קרה וגרפית.
מהרדיקל לניאו-קלאסיציזם. התצוגה של E. Tautz, בית שנוסד ב-1867 והוקם לתחייה לפני כשלוש שנים עם המעצב פטריק גרנט בראשו, שילבה צבעי ניאון בוהקים על גבי עיצובים שמרניים לכאורה. המראה שפתח את התצוגה היה חליפה שחורה, צרה לפי הקוד הלונדוני המקובל ברחוב החייטים סביל רואו, כשמעליה שכמיית ענק בצבע פוקסיה, שנתלתה על הגוף באמצעות רצועות מוצלבות. ההסבר הרשמי לקשר בין השמרני לאקסצנטרי שבא לידי ביטוי גם במכנסיים קצרים שנגזרו הדוקים במיוחד, או בחולצות שהוארכו לכדי ג'לביות של ממש נגע בתמהיל השראות ששילב בין בריטניה, אתיופיה והמזרח הרחוק. למרות שלא היה ביטוי מילולי מדי לאף אחת מהקטגוריות, יחד הם תרמו לאווירה נינוחה, שבאופן מוזר הצליחה להיות גם תיאטרלית, מהסוג שמזכיר את התקופה הוויקטוריאנית.
כמו כל סבב תצוגות מוצלח, חייב להיות מקום גם לשירת ברבור, אפילו אחת חלושה וקטנה. ובכן, במסגרת שבוע האופנה הוצגה גם הקולקציה האחרונה של אליסטייר קר עבור בית האופנה פרינגל אוף סקוטלנד, שמונה לפני כשנה בסך הכל לתפקיד המעצב הראשי. השמועות הבלתי מבוססות גורסות כי קר, שהובא לבית לאחר תקופה במארני ובבלנסיאגה, לא שינה לטובה את מעמדו של המותג. ייתכן, שהכיוון הפוסט מודרני של המעצב, שכולל שימוש בצבעים עזים וקווי חיתוך חדים, נטולי כל רמז לנוסטלגיה, לא עלה בקנה אחד עם פרינגל אוף סקוטלנד, שנודע בעיקר בסריגי קשמיר.
כך או אחרת, הקולקציה של פרינגל אוף סקוטלנד כללה מימד ספורטיבי מובהק, שלא הסתכם רק בנעלי סניקרס בעלות סוליה עבה. מינון המכנסיים הקצרים היה גבוה במיוחד, וצורות המעוינים על הסריגים נמתחו כגרסה אתלטית לדוגמה המוכרת. נעשה גם שימוש נרחב בבדים טכנולוגיים, מהם נתפרו מעילי קלים וקצרים בגווני טורקיז, שנרכסו בעזרת לחצניות.