תצוגת האופנה של קום איל פו אמש ביפו, תיזכר כאירוע מכונן בהיסטוריה של המותג הישראלי. ברמה הפשוטה ביותר, היא ציינה 25 שנות פעילות לקום איל פו, שבסוף שנות ה-80 נוסד על ידי סיביל גולדפיינר וקרול גודין כמתפרה ביתית, והיום מתפרש על פני כמעט עשרה סניפים. התצוגה עצמה שהציגה את קולקציית סתיו 2012 - הייתה גדולה פי כמה מהפרזנטציות העונתיות הקודמות, הן ברמת ההפקה, הן בכמות המוזמנים והן במספר הדגמים שהוצגו. אפילו פעילות מתנ"ס זימנו לקהל, שהתבקש להכניס אל תוך מעטפות שחולקו במקום תמונות וקמפייני עבר שנתלו על הקירות, בין היתר הקטלוג שצולם לרגלי גדר ההפרדה או שהנציח נשים אוכלות ברעבתנות, כמעין מזכרת מסכמת של תקופה.
אבל יותר מכל, תצוגת הסתיו של קום איל פו נועדה להיות שיעור מאלף בתוכחה. כמותג שהחליט בשלהי שנות ה-90 לדבוק באג'נדה פמיניסטית-שמאלנית, והפיק מסעות פרסום נפיצים פוליטית הנוגעים בסוגיות של כיבוש או נשים אוכלות בפראות (כשהבגדים, כמובן, תמיד כללו ממד גברי מובהק), הדבר האחרון שציפה הקהל למצוא באולם היה צמד עמודי מתכת, שכאילו ונשלפו מתוך מועדון חשפנות ממוצע.
ההנחה המוקדמת, שבוודאי ימצא להם שימוש אחר (קליעת פרסות למשל), התבטלה ברגע שעלתה למסלול דוגמנית בחזייה ותחתונים בצבע ניוד, שגופה אזוק ברתמת עור, וזינקה על אחד העמודים באקרובטיקה מעוררת השתאות. בזמן שנתלתה בין רצפה לתקרה, עם רגליה מפוסקות כלפי מעלה, נכנסו שאר הדוגמניות, כשפניהן צבועות בבסיס ירקרק ותווי פניהם מודגשים בפראות. על גופן, מלבד אותן רתמות המזוהות עם סצינת משחקי השליטה המיניים, הדבר הבולט ביותר היה מערכות לבוש ששלט בהם מאפיין ברור של שקיפות, כך שהיה ניתן לחזות בברור ברגליהן הארוכות. לקינוח, עת הגיעו הדוגמניות לקצה המסלול, הן עמדו מול מצלמה שהייתה קבועה בקיר וצילמו את עצמן בתנוחות דוגמנית מוקצנות, כשכל הבעה נלקחת אל הקצה. היה זה תיאטרון הגרוטסק המושלם, שהיה מהפנט וחושני, לפחות כפי שהיה מלא דמיון וצבע.
"כל הרעיון של התצוגה היה הדילמה בה אנחנו נמצאות, של אופנה או אג'נדה", אמרה בהתרגשות גלויה אירה גולדמן, אחת מצמד המעצבות של הבית כיום, שנאלץ ברוב שנות פעילותו להיאבק על זהות היצירה שלו לאחר שמבקרי אופנה רבים התקשו לראות את הקשר הישיר בין המטען החברתי לבגדים עצמם. "הקושי שלנו היה לאחוז בשני הקצוות ולהתמודד. גם עם הקושי שלנו מול העיתונות. רצינו במהלך כל הדרך להעמיד אידיאל יופי אחר, ותמיד התקיפו אותנו בחזרה. התייחסו אלינו תמיד כאג'נדה ולא כאופנה. לכן, לקחנו את כל הסממנים המזוהים עם 'האופנה', שמאדירה סוג מסוים של אישה וסוג מסוים של מין, ופשוט הקצנו אותם עם איפור כבד, עם האימג' של החשפנית [שהתבררה כאלופת אירופה במחול ל.ש.], עם שימוש רק בעקבי סטילטו ובדוגמניות רזות ועם ההבעות מול המצלמה. נתנו את הסקס כסוג של מחאה".
אבל המופלא הוא, שאופנה אינה סובלת אף פעם אג'נדה שהיא חיצונית לה, ומעבר לכך היא תמיד מה שהיא נראית. לאופנה אין סאבטקסט ומטרתה כסות ופיתוי. ובאופן הזה, למרות כל הכוונות, קום איל פו העמידו קולקציה חושנית ומלאת מרקמים, שבפעם הראשונה עסקה באופן ישיר בגוף הנשי וביצירה של תאווה כלפיו. לא תחת חליפות מחויטות וגבריות, לא תחת מכנסי אוברסייז המתכתבים עם האוונגרד היפני, וגם לא תחת אין ספור התנצלויות המגובות בסיסמאות פוליטיות, שמטרתן לנמק קניה חכמה של בגדים ולהסיט את תשומת הלב מהעניין עצמו. ההתרסה נגד המיניות האחידה של תעשיית האופנה בכליה שלה, וההתמודדות המפורשת איתה, אישרה גם שחרור מיני ושחרור גם מקיבעונות. זה לא נאמר בשום מקום, אבל קום איל פו בחרו אתמול בלילה לא באופנה, ולא באג'נדה, אם כי בפנטזיה שמאפשרת לחגוג את הדחפים הכמוסים.
שימוש בקו השראה עונתי שביקש לקחת פרטים ויזואליים מעבודתה של האדריכלית זאהה חדיד, ובעיקר בהקשרים שהיא יוצרת עם נוף, קרע בבגדים חלונות מדומיינים. מצד אחד, מערכות שלמות, כמו טוניקות המרוחקות מעט מהגוף, או שמלות מקסי, הורכבו כבעבודת תצרף מפיסות מחושבות של בדים שונים, חלקם שקפקפים, חלקם אטומים וחלקם מטאליים. מנגד, אותם חלונות באו לידי ביטוי גם בשילובים בין עליונית מכופתרת העשויה משי, לבין חצאית פליסה עשויה טול חושפני, ששימוש בקפלי רוחב יצר בה תנועה תלת מימדית מרתקת ומעכסת.
בכלל, הדגשתם של תפרים היו כמעט ונושא בפני עצמו בקולקציה, ומשמעותם הייתה שהם מצד אחד מגלים את מתווה הבגד, ומצד שני מצביעים על מערכת היחסים בינו לבין הגוף. כך, בלייזר של חליפה מחוייטת במרקם מתכתי ומרצד והפריטים המחוייטים על המסלול נגזרו ביד אמן גילה על גבו מתפרים עמוקים שיצרו חזות מחמיאה, כששמלת פקעת פשוטה, שהורכבה למעשה מבלוקי בד רוחביים, קיבלה לעומת זאת נפח לולייני.
בחירת הצבעים נותרה מוקד של עונג. מול קבוצות מעושנות במובהק המגובות בתתי גוונים של חומים, סגולים משכרים ואדמדמים, כמו בטוניקה מכופתרת בהדפס דיגיטלי מופשט ומפוזר (שהביא להשוואה מתבקשת עם כתב ידו של ריקרדו טישי לז'יבנשי), הותיר צמד המעצבות של המותג מקום גם לטורקיז מחשמל ולחליפות צרות שנגזרו מבד כסוף, כקריצה לסיפור הפוטוריסטי השולט ברבות מהיצירות של חדיד (שחלקן, אגב, נותרו בשלב התכנון בלבד).
הושלם מעגל בקום איל פו. אחרי שבשנתיים האחרונות החליטו לזנוח את הדגשתה של האג'נדה כליל (לא נרשמו שום סיסמאות מעוררות אנטגוניזם וציניות כדוגמת "קני מעט", אם כי כותרות עונתיות כלליות), ניכר שסוף כל סוף נמצאה הדרך לשלב אותה באופן טבעי בעשייה. לא לבזבז עליה את משאבי האופנה, אלא שכמו שהתצוגה הזו הוכיחה, לשלב אותה כדי למקסם את שני הצדדים. עובדה, מרבית הבגדים על המסלול בראו את אותה התרגשות חמקמקה, שרק יצירות ספציפיות מאוד יוצרות. ייתכן, שאפילו שם הבינו, אחרי 25 שנים, שהשאלה לא צריכה להיות "אופנה או אג'נדה?", אם כי קביעה אחת פשוטה והומוגנית אופנה ואג'נדה.
צילום: דניאל בק
עריכה: רן צימט
