תצוגת הגמר של בצלאל: הכבוד לגברים

תצוגות הגמר של בוגרי בתי הספר לעיצוב מלבות תהייה פילוסופית אודות מטרתן - האם מדובר בהצגת כרטיסי ביקור של מעצבים חדשים? או שמא זו ההזדמנות של הסטודנטים לנער את שאריות הדם, היזע והדמעות שניפקו במהלך שנות הלימודים הסיזיפיות וכעת הם יכולים לפרוק כל עול וחזון אמנותי באשר הוא על המסלול?

התשובה אינה חד-משמעית. הרי נוהגים לומר, כי באמנות כמו באמנות אין דבר כזה שאין דבר כזה. כל זה מוביל לתהייה - היכן ממוקם שדה האופנה על הציר שבין אמנות לפרקטיקה?

מדי שנה בתי הספר לעיצוב פולטים לאוויר העולם עשרות פוטנציאלים אופנתיים. בהתחשב בנסיבות ובמציאות הלא-ידידותית ששוררות בחוץ, בסופו של דבר רק בודדים מתוכם יצליחו להתקדם במעלה שרשרת המזון. אם כן התשובה המתבקשת לפילוסופיית הבזק מלמעלה, אמורה להכיל גם את הפן האמנותי וגם את הפן הפרקטי. בעוד שהראשון הכרחי ליצירת כתב יד אישי וליצירה חדשנית ומקורית, דווקא האלמנט השני - כלומר יצירת בגדים לבישים - נשכח לעתים קרובות על רצפת חדר העריכה.

בעוד שבשנה שעברה הוחלט להפריד בין מחלקת הצורפות לאופנה, השנה איגדה תצוגת הבוגרים בין אופנה לתכשיטים, נעליים ותיקים ואף בובות בד. להחלטה כזו יש פוטנציאל הפריה מבורך בצד אחד, ומצד שני פוטנציאל כאוטי נפיץ. לנוכח העובדה כי עבודות המציגים עלו זו אחר זו ללא חלוקה תוכנית מסודרת כלשהי, האווירה נטתה לסוג השני, מה שיצר גם ערפול בנוגע לבהירותה של מגמתיות או הצהרת כוונות כזו או אחרת שעשויה לאפיין את הלך הרוח הנוכחי.

למרות זאת, הבשורה שנושאת בקרבה המחלקה השנה היא ללא ספק בנישת בגדי הגברים. נוכחותם ומקוריותם עלו בעשרות מונים על בגדי הנשים ועל האקססוריז. מתוך בליל של עבודות טובות יותר וטובות פחות, הבליח ארכיטיפ מבריק של גבריות ישראלית, שנשענת על נוסטלגיה ארצישראלית מהולה בחדשנות ומודרניות.

מתוך 31 בוגרי המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל, הציגו חמישה בוגרים כתב יד מקורי במיוחד, שאף הצליח להקרין על סגנונם ואישיותם בתור מעצבים עתידיים, ולא רק בתור אמנים.

ענר שבח הציג מיני-קולקציה חכמה במיוחד, דרכה הציג את הגרסה האדג'ית שלו ליהודי הנודד.

באמצעות חמישה דגמים שיצר לגברים ולנשים, חקר שבח את מסע חיפוש השורשים של האדם, על הציר שבין עבר לעתיד. הדגמים נוצרו ממשי, כותנה, פשתן, קשמיר ועור בקר, ובוצעו באמצעות טכניקות מגוונות, ביניהן דפוס שעווה וצביעת בד ועד מתיחת לבד על אימום עץ ליצירת המגבעות הנוודיות. שבח טיפל במוקד ההשראה שלו בצורה מעניינת הן מבחינת הפרשנות והן מבחינת האסטתיקה.

את התגלמות הקיום המשותף של העבר והעתיד ביטא שבח היטב בחליפת מעיל ומכנסיים, כאשר האחרונים מזכירים מכנסיים מזרח-אירופאים נושנים בצבעים הנטועים באדמה, בעוד שהמעיל בחלקו האחורי מתכתב עם מעילים חסידיים ובחלקו הקדמי הפונה אל העתיד בזכות שילוב של בלייזר מודרני וז'קט אופנוענים.

בדגם אחר הציג שבח חולצה ומכנסיים בסגנון רחוב-בוהמי שחוצץ ביניהם אלמנט שמזכיר שטריימל. הקומפוזיציה המלאה יוצרת דגם חדשני ונוסטלגי בו זמנית ולצד הדגמים האחרים, מצליח שבח במקום בו מעצבים רבים נכשלים או שאפילו לא מנסים, והוא ביציקת תוכן היסטורי מקומי לאופנה עכשווית.

דורון רון, הציגה מיני-קולקציה גברית (על אף שדגם אחד הוצג על אישה), שהתבררה כמגובשת מכל אלה שנראו על המסלול. בעבודתה, שיחקה רון עם גזרות הבסיס המרכיבות את המלתחה הגברית ושיבשה אותן במטרה לשבש את ההנחה הרווחת בחלוקה המגדרית בין "גברי" ל-"נשי".

הנושא השחוק מקבל התייחסות מעניינת מצד רון, כאשר משחקי המיניות מיתרגמים למקשה א-מינית דווקא ולא בהכרח לשעטנז של שתי זהויות.

את השינויים בצפיפות החומר ובמרקמים יצרה רון על ידי פירוק והרכבה של כותנה, צמר, משי ופוליאסטר בטכניקות של תפירה וסריגה במכונה אל מול התהליך המנוגד של פרימה. כך למשל הציגה רון אפודה אפורה יפיפייה שנראית כמו פסיפס של חוטי הצמר ושל העור המבצבץ מבעד להם. בדגם היחיד שהציגה רון על אישה, לקחה סממנים אנדרוגיניים כדוגמת רכיסת כפתורים וצווארון דש, וכיסתה אותם בגופיית-שמלה מטשטשת גזרה.

אפרת לוי היטיבה מכולם לשלב בין מוטיבים ארטיסטיים לבין אופנה נשית מוכנה ללבישה. בקולקציה שלה הציגה לוי דגמים ארכיטקטוניים מבלי להיות גרוטסקיים או יומרניים, והכי חשוב מבלי ליפול לקלישאות. שמלות, מכנסיים, חצאיות, חולצות ועליוניות מונוכרומאטיות השלימו אחת את השנייה באופן קוהרנטי למדי.

תחת מכסה סיר הלחצים המהביל שנלווה לפרויקטים מסוג זה, מתחה לוי את מנעד הקולקציה ככל יכולתה. היא הציגה מעיל צמר לבן ומקסים בעל מרקם מקווקו לאורך כל גבו, דגם שניכר כאינטליגנטי וקלאסי מצד אחד, אך בעל פוטנציאל מסחרי עצום מצד שני. מצידו האחר של המתרס, הציגה לוי שמלת גיישה מהונדסת ואוורירית עשויה משי.

פלורי ויטל, מהבודדות שעיצבו נעליים עבור פרויקט הגמר, הציגה שני דגמים שהמסלול עשה להם עוול. למרבה המזל בפרזנטציה שלאחר מכן נגלו שני דגמי מגפיים מורכבים ומתוחכמים עד כאב.

המגפיים עשויות עור ומקבלות את צורתן הסופית רק בתום הנעילה, כך שלמעשה מתקבלת הצצה לתהליך הטרנספורמציה שעוברת יריעת העור הגולמית עד להפיכתה לדגם מוגמר. דגם המגפיים בעל הגזרה הגבוהה למשל נראה בצורתו הראשונית כמו יריעת עור שחורה ותו לא, כשאת תכליתה מסגיר רק חרטום הנעל המבצבץ ממרכזה.

התוצאה שמתקבלת מעוררת השתאות. נעילת המגפיים מתבצעת למעשה על ידי איסוף היריעה ועיטופה סביב הרגל (באמצעות שרוכים שנוצרו אף הם בעבודת יד על ידי ויטל), ובכך נחשפים שני דגמים מהודקים ומדויקים שמשלבים באופן מופלא בין האוונגרד לפרקטי.

באופן מפתיע בחרה גוני קריס לבצע אוסף לגברים, חיבור נדיר יחסית בתעשייה שבזרוע המקומית שלה בדרך כלל נשים מעצבות לנשים.

הקולקציה נוצרה בהשראת אלבום תמונות משפחתי מימי הקמת מושב אביחיל בו קריס גדלה. התקופה היא שנות השלושים, והקולקציה היא מחווה לכיסופים נוסטלגיים אל עבודת האדמה ולפשטות ולפונקציונאליות שנלוו אליה.

באמצעות טכניקות אקולוגיות כדוגמת הדפסי רשת טבעיים ממשחת דשא ותבלינים, צביעה טבעית בחול חמרה וקלמנטינות לצד חיתוכי לייזר וסריגה במסרגה אחת, הציגה קריס קולקציה מגובשת שהנוסטלגיה אינה מעכבת אותה, אלא להפך, היא מסייעת לה להתפתח לכדי אנסמבל אופנתי עכשווי.

גזרות המכנסיים למשל רפויות כמתבקש, אך מבנה הגזרה שלהן חדשני ומודרני. הלבן הטהור הנצחי מככב בחולצות של קריס, אך הוא מעוטר בדיטיילים בעלי ניחוח מסורתי שנותנים טאץ' אישי יותר. כמו כן, כוחה של הקולקציה הוא בטוטאל-לוקים, שמציגים איזון נכון בין העיר לכפר, ובין העבר לעתיד.