אם בלקסיקון העיצוב הישראלי היו צריכים להוסיף תמונות, אז סביר להניח שתחת המונח 'אנדרדוג' הייתה מתנוססת בגאווה תמונתה של המעצבת יפית אוחיון. מעצבת האופנה מעפולה, שלמרות תנודות בין בתי ספר לעיצוב הפכה בשקט למושא לבם של סטייליסטים וסלבס כאחד, משלימה בימים אלה אל המעבר שלה מהשוליים למרכז. אוחיון חונכת בימים אלה חנות חדשה בצפון דיזנגוף בתל אביב, כתחליף לחנות שתחזקה בשלוש השנים האחרונות בגן החשמל בדרום העיר.
אוחיון, שתחגוג 37 בחודש הבא, עברה דרך פתלתלה עד שהגיעה למקום בו היא נמצאת כיום בחייה. את טבילת האש הראשונה חוותה המעצבת בשנת 1996, בתהליך קבלתה לבית הספר 'שנקר'. "נורא אהבתי אופנה כבר מגיל 12, הייתי תופרת לעצמי בגדים וגם המשפחה שלי באה מהרקע הזה. נורא רציתי 'שנקר' אבל לא חלמתי אפילו על להתקבל. זה נראה לי סיכוי של אחד ל-. יש אנשים שמתכוננים שנים מראש ואני פשוט נרשמתי ועברתי שלב-שלב. זה לא שלא חשבתי שאני טובה, אבל אני לא מתייחסת לעצמי כסופר-מוכשרת. אני מעצבת ותופרת טובה וגם מנהלת עסקית טובה, אבל הייתי נורא בוסר. כשהתבקשתי להכין תיק עבודות עשיתי בדיוק את מה שביקשו, הכי ילדה טובה, אבל כשהגיע תורי להציג ראיתי פתאום דברים כל-כך הזויים שאחרים עשו והתחלתי לשקשק מזה שאני כל-כך בתלם. באתי מהיצירתיות שלי אבל לא יצאתי מהקווים".
עפולה אקספרס
דווקא אותה אחת שלא חרגה מהקווים, התקבלה. עם זאת, החליטה לאחר שלוש שנות לימודים לחרוג מן המסגרת המבוקשת. הקשיים הכלכליים, העבודה הסגפנית והביקורות סדקו את ההילה הזוהרת של לימודי האופנה ואוחיון החליטה לעשות קאט ולעזוב את בית הספר הנודע לעיצוב.
"הלימודים היו נורא סיזיפיים. את נדרשת ללמוד המון שעות פורמאליות, והחומרים לפרויקטים נורא יקרים", מפרטת אוחיון. "אני לא באה עם גב כלכלי מהבית, הייתי צריכה לפרנס את עצמי ולהסתמך על מלגות. מהשנה השנייה גם מתחילות הביקורות והן נורא משפיעות על הביטחון העצמי. מאז הסתובבתי עם תחושה לא טובה. הפכתי לבנאדם לא שמח".
לאחר נסיעה בת חצי שנה למזרח בשביל "להחזיר את הצבע ללחיים", חשבה אוחיון לחזור אל ספסל הלימודים הנטוש אך היא הרגישה חסרת כוחות. במקום זאת החליטה אוחיון להיכנס לתעשייה מדלת אחרת, וכך מצאה את עצמה מנהלת במשך שנתיים וחצי את האזור הצפוני של רשת משקפי השמש 'אירוקה'. תזרים המזומנים החדש והכלים שרכשה, הובילו את אוחיון ופנתה להשלים פערים במכללת העיצוב של ויצ"ו חיפה, אותה היא מגדירה כחוויה מתקנת לפאזת הלימודים הקודמת.
כאמור, לפני כשלוש שנים ולאחר ניסיונות עבודה אצל מעצבים אחרים, המעצבת התמקמה בגן החשמל, מתחם מעצבים שהיה דווקא מזוהה עם סגנון עיצוב אורבאני ויומיומי כדוגמת מעצבות כמו מאיה בש, נופר גלפז ושרון ברונשר. הסגנון המנצנץ והרומנטי של אוחיון, עם חיבה לבגדי ערב, היה חריג בנוף הבטון המחוספס. אך זה לא הרתיע אותה לרגע. "כשהתמקמתי בגן החשמל, הדיבור עליי היה בקטע של מעצבת שלא הגיעה מהברנז'ה. אני דווקא הרגשתי נהדר ושדווקא הרוח החדשה והקליינטורה שאני מביאה מרימה את המתחם".
נשמע כאילו עלית על המסלול הנכון.
"אני נורא פרוייקטורית באופי. אני כל כך 'עושה' שאני אפילו לא עוצרת לחשוב אם ילך לי או לא ילך לי, או אם יהיה לי קל או לא כדאי לי. כשאת נמצאת במקום כלכלי נורא נמוך, קשה להיות יצירתית, ולתל אביב כבר הגעתי עם בסיס כלכלי. אחרי חודש בלבונטין, ראובן כהן (סטייליסט מפורסם ר.ו) נכנס לחנות. עד אז רק יצא לי לקרוא עליו בעיתונים, וזה שהוא בחר להיכנס ולקחת דברים שלי להפקות זו הייתה החותמת עבורי".
אז מה היה הקש ששבר אותך? שבגללו עזבת את השכונה?
"משהו לא טוב קרה שם. בהתחלה בחרתי להיות בגן החשמל כי יש משהו נורא נחמד באנדרגראונד. מה שמצחיק זה שבסופו של דבר מה שקסם לי - התנועה ברחוב, סביבת המעצבים, המסיבות והמופעים בגינה - הכל מת והמתחם נהיה עזוב. קשה לי להספיד את המקום כי יש לי ערך סנטימנטלי אליו, אבל הוא בגסיסה".
את השיחה קוטע טלפון מלקוחה מתוסכלת שקיבלה שמלה אחרת מזו שהזמינה בגלל טעות של מוכרת לא מפוקסת. אוחיון מתנצלת ומטפלת מיד בתקלה. "אני מאוד פרפקציוניסטית", פוסקת המעצבת נחרצות, "אפילו במהלך הראיון כאן איתך הראש שלי מתעסק בקוסמטיקה של החנות. אני חושבת על התאורה ועל חוטי החשמל החשופים".
הקפדנות, לדבריה של אוחיון, לא פוסחת כמובן על עיצוביה. את הבדים רוכשת המעצבת ברחוב נחלת בנימין בתל אביב והייצור נעשה בבית המלאכה שלה בעפולה, שם עובדות איתה תופרות ותדמיתניות.
לשלם אלפיים שקל ויותר לשמלה מבד מנחלת בנימין?
"בהיקף העבודה שלי אני לא מייבאת גלילים מחו"ל. אני לא איזה מפעלון גדול. זה שהבד נקנה בארץ זה לא אומר שזה יותר זול בהכרח. כל הבדים נקנים בחנויות הכי טובות בארץ. "משי" למשל זו מילה כל כך גדולה, יש משי ב-50 שקל למטר ויש משי ב-350 שקל למטר. הבדים בנחלת בנימין מגיעים מאותם מקומות שמייצאים גם לאיטליה ופריז. השמלה הכי יקרה בחנות, שעולה 6,000 שקל, עשויה מבד שעולה 2,000 שקל למטר. יש לי אפליקציות בעבודת יד ויש אפליקציות שאני קונה ועולות 250 שקל. רק לתפור אותן לשמלה לוקח המון הזמן ודיוק".
למרות כתב היד המגובש שלך, את לא מרגישה שהוא חוזר על עצמו?
"אני מחדשת בתוך כתב היד שלי, בכל קולקציה אני מנסה להביא זווית אחרת של השראה. הפעם הבאתי המון פרנזים, שילובי צבעים וחיתוכים של שנות העשרים אבל מאוד אותנטי, בסגנון של גוצ'י. יש מעצבים שמתייחסים לזה בנגיעות, אבל אני חושבת שבארץ אף אחד לא נגע בזה ככה. בכל קולקציה אני מנסה להביא סטייל חדש אבל אני תמיד בורחת לאותה צבעוניות. ארצה או לא, זאת אני".
טווח מחירים: 300-3,000 שקלים; 4,000-4,500 שקלים לפריטים במהדורה מוגבלת.
יפית אוחיון, דיזנגוף 260, תל אביב.
