יש הסוברים שהפרעות פריטים (או בשמם המקצועי פאשניסטה, סטייליסטית או שופהוליק) הן עניין גנטי. ובכן, הם אכן צודקים. שלום, שמי תמר קרוון ואני דור שלישי להפרעה.
הכל החל עם סבתי, רבקה פוגלר ז"ל, שהייתה תופרת את השמלות היפות בפולין, ידעה לסרוג פריטים מעלפים ולרקום אוצרות.
היא היתה מלאת שיק ויופי ולא יצאה למכולת מבלי להיראות כאילו היא בעצם בדרך לאופרה. היו לה ארונות גדושים בבגדים, נעליים, תיקים, צעיפים, ממחטות, כפפות ואני הבנתי מינקות שהדרך היחידה להתייחס יפה לארון ולכבדהו היא למלא אותו בכל טוב.
לסבתי המחוננת נולדה בת ששמה חוה והיא, שלא במקרה, אמי. ישירות אליה הועברה מנה גנטית גדושה של ההפרעה. אמי נישאה לאמן, ולמרות שבמשך שנים הם היו חסרי אמצעים כלכליים היא מצאה פיתרון יצירתי - לתפור לעצמה את הפריטים שניבטו אליה מהג'ורנלים. חצאית מקסי מבד קטיפה פסים? הופ! ראתה, חיפשה את הבד ותפרה לעצמה כזו.
אני זוכרת שכילדה (וגם בהתבוננות כיום על תמונות) תמיד נפעמתי מהסטייל המינימליסטי והכה מדוייק שלה. לאחר מכן, בגיל ההתבגרות ואפילו עד היום, כשפריט מהארון שלה ניתן לי במתנה אני יודעת שזכיתי באוצר.
והנה אני, בעלת ארון מלא אוצרות (של סבתי,של אמי ושלי), שהינו גדוש ודחוס עד שהתרחב בחביבות אל כל חלקי הבית. אני, בשל כישורי התפירה הטובים שירשתי (בסוף ההריון במקום לנקות את הבית, תפרתי תיקים כל היום כאחוזת דיבוק), יכולה לרכוש שמלה מידה 100 ולראות מה הפוטנציאל שלה עם "רק כמה" תיקונים. אני, שמנסה לשרוד את המציאות הקשה של לנסות להתפרנס בכבוד - לוקה בשדרוג ההפרעה של סבתי ואמי (הכל באשמת המזימה הקפיטליסטית!) ומקבלת חדווה אמיתית מרכישות. אני אוהבת לרכוש כפתורים לא פחות מנעליים בסייל בכיכר, סיכת במבי קטנה בשוק לא פחות ממעיל חדש בזארה. אני בהיי בדרכי לשופינג, בהיי זמן הרכישה ובהיי גם שבועות ושנים שלאחריה.
אני אוהבת את כל הפריטים שלי ומבחינתי, בכנות, כולם היו בניי. ואם כבר הגענו לבניי או לזכרים במשפחה - אבי טוען שבגדים אינם מעניינים אותו כלל, שהוא שונא חנויות ובכלל, "במה אני מתעסקת?!"; מצד שני, הוא לובש חולצות רק עם שני כיסים, הצווארון חייב להיות בול והסנדלים תנכיים מהסוג המאוד ספציפי. כמו כן, אני חושבת שהוא היה יכול להיות מעצב נעליים מופלא. מספיק להציץ בברכת היומולדת שצייר לי השנה ולהבין. והקטן, הלא הוא בני איתמר בן ה-11, מגלגל את עיניו בגועל בכל פעם שהוא רואה את השילובים שרקחתי על עצמי ופולט לעברי בבוז "אמא, יש בבית הזה יותר מדי אופנה!"
