“האם יש משהו מעבר לאופנה?” סרט חדש על עורכת ווג והרפרס' בזאר המיתולוגית

בתחילת הסרט התיעודי ‘דיאנה ורילנד: העין צריכה לנדוד’, מתואר כיצד בילדותה של מי שהייתה עורכת אופנה משפיעה במשך כ-40 שנה, אימה נהגה לומר לה כמה חבל שאחותה כל כך יפה ואילו היא די מכוערת. בהמשך הסרט, מספר אנשים שהכירו אותה, אומרים דברים בסגנון “אולי היא לא הייתה הכי יפה” ו”היא אף פעם לא הייתה אישה יפה”. אבל בתום הצפייה בסרט המהנה הזה, קשה לחשוב במושגים האלו על האישה המופלאה הזאת. אפשר בהחלט לחשוב עליה כל מיני דברים, אבל קשה שלא למצוא בה יופי, ובמיוחד לחשוב שהיא היתה “לא יפה”.

דיאנה ורילנד (1903-1989), מאושיות האופנה של כל הזמנים, אישה ססגונית, חמה, מלאת הומור ודימיון, עומדת במרכזו של הסרט אשר הוקרן בבכורה ארצית ביום חמישי האחרון (18 באוקטובר) במסגרת שבוע האופנה של חולון.

הסרט אשר נעשה על ידי מי שנשואה היום לנכדה של ורילנד, ליסה אימורדילו ורילנד, והוא מתאר באופן קולח את סיפורה החל מילדותה המיוחסת כבת למשפחה אמידה, דרך שנותיה הסוערות כעורכת במגזיני האופנה הנחשבים הרפרס’ בזאר ו-ווג, ועד עיסוקה האחרון כיועצת במכון התלבושות של מוזיאון המטרופוליטן בניו יורק. הוא מבוסס על הקלטות שיחותיה של ורילנד עצמה עם גורג’ פלימפטון, מחבר הביוגרפיה שלה VD מ-1984 (מה שמסביר את האמירה החוזרת-משעשעת בסרט “אתה מבין ג’ורג’…”). פה ושם היא גם נשמעת אומרת דברים המצוטטים היום רבות ומשקפים את תפיסתה מעוררת החיוך כמו: “אני מתעבת נרקסיסיזם, אבל אני בעד גנדרנות”, “אני חושבת שהדימיון שלבם הוא המציאות שלכם” וגם “יותר מדי טעם טוב יכול לשעמם”.

היא נולדה בפריז של תחילת המאה בשם דיאנה דלזיאל לאב בריטי ולאם אמריקאית. הימים היו ימי ה’בל אפוק’ (בצרפתית: העידן היפה), תקופת שלום ויציבות באירופה שאיפשרה פיתוח ושגשוג תרבותי ואמנותי). בסרט אפשר לשמוע מספר דברי הערצה מפיה על תקופת לידתה ועל בירת האופנה: “כדי להיות משהו, צריך קודם כל להיוולד בפריז, ההמשך כבר יבוא מעצמו” או “הדבר הכי טוב בלונדון, הוא פריז”. בילדותה למדה בלט ובילתה רבות בלונדון במסגרת חופשות משפחתיות. טקס הכתרת המלך גורג’ החמישי, אירוע נוצץ שכלל תהלוכת סוסים ופילים ברחובות הבירה הבירה הבריטית, היה אירוע מכונן בחייה. מאז נעוריה אהבה להקיף את עצמה ביופי (כחלופה ליופי שלא היה לה, כפי שאימה אמרה לה בילדותה?).

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, משפחתה היגרה לניו יורק והייתה דומיננטית בחיי בחברה הגבוהה של התפוח הגדול באותם ימים. בגיל 19, לאחר היכרות במסיבת 4 ביולי ואהבה ממבט ראשון, היא נישאה לריד ורילנד, בנקאי יפה תואר. לאחר הולדת שני בנים, עברה המשפחה ללונדון. אהבת היופי התבשלה אצלה לאהבת אופנה, ותקופה מסויימת היא החזיקה חנות הלבשה תחתונה בכיכר ברקלי. ווליס סימפסון, הגרושה האמריקאית שהמלך אדוורד השמיני התאהב בה ואף ויתר על הכתר למענה, הייתה מלקוחותיה. בסרט ורילנד מגלה שיום אחד סימפסון הזמינה אצלה מספר פריטי הלבשה תחתונה לקראת סוף שבוע בחברת המלך ואמרה בהומור המאפיין אותה: “החנות שלי הפילה את הכתר הבריטי”!

ב-1937, עבודתו של בעלה החזירה את המשפחה לניו יורק, וכאן הם נשארו. היא נהגה להתלבש באופן נערץ על ידי סביבתה, וביום שבו הוצע לה על ידי כרמל סנו עורכת הרפרס’ בזאר לכתוב טור במגזין, היא לבשה שמלת שאנל, המעצבת החביבה עליה וגם מכרה אישית. למרות חוסר נסיון עיתונאי, ולמעשה חוסר ניסיון בעבודה כלשהי, היא התחילה לכתוב במגזין טור קבוע בשם “למה שלא תלבשו” (Why Don’t You Wear) אשר הציע טיפים באופנה על בסיס ניסיון אישי והמשיך להתקיים עד עזיבתה את המגזין ב-1962. בכתיבה הייתה שנינות ומודרניזם. בכלל, היא עודדה נשים לעבוד (בזמן שעבודת נשים נחשבה כמורידה מכבודן ומסמנת עוני).

בהדרגה ולאור כישוריה וחריצותה, היא התקדמה במישור המקצועי עד שמונתה לעורכת המגזין. במסגרת עבודתה עבדה עם צלמים נחשבים כמו ססיל ביטון, דיויד ביילי וריצ’רד אבדון, ועם דוגמניות כמו טוויגי, ג’אן שרימפטון, פנלופי טרי, ורושקה, והדוגמנית-שחקנית מריסה ברנסון. היא לקחה את המגזין לכיוון אסקפיסטי באופן מכוון. מצוקות החיים לא היו קיימות עבורה. למעשה, גם לא בחייה הפרטיים. כשבעלה חלה, היא כלל לא דיברה עימו על כך. “למה לדבר על סרטן”, היא שאלה. היא נודעה בעין חדה ובראיית הנולד. הצלם דיויד ביילי מספר בסרט כיצד במגזין ווג סירבו לפרסם צילום שלו המתעד את מיק ג’אגר הצעיר כיוון שלא ידעו מיהו ואילו ורילנד שמחה לפרסמו בהרפרס’ בזאר בעיקר בגלל ”השפתיים האלו”, כפי שאמרה.

החיבור של המגזין עם תחומי תרבות אחרים כמו מוזיקה, קולנוע ואמנות, מיוחס לה ובעקבותיה, עד היום, מגזיני אופנה נחשבים מקדישים תשומת לב לאופנה בהקשרים הללו. היא התייחסה לאופנה ברצינות ועבורה היא לא נפלה מכל יצירה תרבותית אחרת. הסרט מביא כמה מאמירותיה המבהירות את מקומה של אופנה בחייה: “דבר לא שווה ליוקרה של פנינים, זכרו אותן תמיד”, “הביקיני היא ההמצאה החשובה ביותר מאז פצצת האטום”, “האם יש משהו מעבר לאופנה?” לאחר כ-25 שנה בהרפרס’ בזאר ואכזבה מן המגזין על רקע שכר נמוך לטענתה, היא עברה לשמש כעורכת המגזין המתחרה ווג. כאן היא שימשה כעורכת ראשית עד שפוטרה ב-1971. לפי הנרמז בסרט, ייתכן שהפיטורים קשורים להוצאות כספיות גבוהות (דיויד ביילי מספר, למשל, שלא הייתה לה בעיה לשלוח אותו להודו "לצלם נמר לבן"), כמו גם לתחילתו של עידן אחר שלא היה עידן שנות השישים הסוערות-מטורפות, ימים בהם דיאנה ורילנד הייתה האדם הנכון לעמוד בראש ווג. מכל מקום, בווג היא קידמה את רעיון חדש - יש יופי בכיעור. פגמים כמו אף לא מושלם, רווח בשיניים, רזון, צוואר גבוה במיוחד, עיניים גדולות, וכד’ היו מבחינתה יתרונות ייחודיים, והיא הנחתה את צלמיה לא לטשטשם. כמו כן, דוגמניות, היא האמינה, הן בעלות אישיות והיא ביקשה לשקף זאת בצילומיהן.

עם פיטוריה היא הייתה עצובה ומתוסכלת. למרות שכבר הייתה בת 70, לא עלה על דעתה לצאת לפנסיה. למרבה מזלה, הדברים הסתדרו ובזכות מוניטין ומכרים בעלי השפעה, היא נשכרה לשמש כיועצת המכון לתלבושות במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק. עד 1984, היא עמדה מאחורי 12 תערוכות. אותה שנה גם יצאה הביוגרפיה שלה, DV. ב-1989 היא מתה מהתקף לב בגיל 86.

הסרט נפתח בשירם הנהדר והקלאסי של האבנים המתגלגלות She’s Like a Rainbow ובהמשכו מתבררת במלואה הסיבה הכל כך מוצדקת לפתוח בשיר שעוסק באישה ש-Comes in Colors Everywhere וגם יצא ב-1967. הוא כולל עדויות מרתקות מאת מכרים וקולגות כמו דיאן פון פירסטנברג, וקלווין קליין וגם מאת שני בניה של ורילנד ובני משפחה אחרים. כמו כן, כולל הסרט צילומים משפחתיים, צילומים המתעדים את ורילנד בעבודה ופוטאג’ של ראיונות ארכיוניים מזמנים שונים המשקפים את הפרסונה הכובשת שלה. ראיון אחד התקיים על ספת דירתה הניו יורקית אשר עוצבה כולה בפרחוניות באדום בהתאם לבקשתה שהיא תיראה כמו: “גן בגיהנום”. מקום נכבד בסרט מוקדש לשערי גיליונות מגזינים שערכה ורילנד וצילומי אופנה אדיטוריאליים מופלאים שהפיקה. חלקם הגדול צולמו במקומות שונים בעולם. כי העין, כך היא האמינה, צריכה לנדוד.