האם תעתועים ויזואליים יכולים לשרוד לנצח, והאם הדפסים דיגיטליים הם המקור למעיין החיים? כמו סוגיות עקרוניות רבות, יש שיכריעו כך או כך. פראו בלאו, המותג שהקימו בני הזוג הלנה בלאונשטיין ופיליפ בלאו ב-2002, בוחר בוודאות בתשובה 'כן'. לקיץ 2013, תחת השם 'אטומיק מרמייד' (בתולת ים אטומית), הציגו השניים אוסף שמבוסס כמעט כולו על טכניקה שנעשתה מזוהה עימם כיסוי בגדים פשוטים לכאורה בסוגים שונים מניפולציות גראפיות, האמורות לשוות להם חיים חדשים ולעורר כלפיהם את השאלה האם מה שנראה הוא מה שבאמת מתרחש.
באופן הזה, שמלות צינור עשויות להראות מרחוק כמערכת נפרדת של וסט, עניבה וחצאית עיפרון, אם להדגים את אחד השימושים המוכרים בפראו בלאו. מתוקף הנושא העונתי, שפוזל אל עולם הים ואל בתולות פתייניות במקביל, תמהיל הבסיס עובה הפעם לכדי תעתועים מילוליים פחות, כמו קשקשי דג מחד או עליוניות הדוקות שכוסו באיור ממוחשב של מחוך. לעיתים אף שולבו בהומור שלדי דגים על מכנסיים שהודפסו בדוגמא של אידרת דג (הרינגבון), או שמערכות לבוש נצבעו בצבעים ניאוניים שכאילו ונלקחו משונית ים מצויה.
ככל שהלכה והתקדמה התצוגה, גם הצורות, שבתחילה נראו כה ברורות, נעשו מופשטות יותר, כשמנגד הבגדים עצמם נותרו פשוטים לחלוטין מכנסיים הדוקים, חצאית עיפרון אלסטית, גופיית רבידה או שמלות ארוכות יותר ופחות. אולם ככל שהעיצובים עצמם נתפרו בדייקנות, ובגדול הונחו היטב של גוף הדוגמניות (כולל כריות כתפיים מעודנות שיצרו מסגרת נעימה לגוף), כך האפקט התקשה לשרוד תצוגה ארוכה.
תחושת מיצוי רעיוני, במיוחד לאור העובדה שלא נוצרה פריצת דרך יוצאת דופן, החלה דוחקת את מקומו של החיוך. יחד עם העובדה שעבודה דומה על הדפסים דיגיטליים, המשלבים בין הטבע הפראי לממוחשב נעשו גימיק חוזר באופנה העכשווית (החל מפריצת הדרך של מרטין מרג'יאלה, עבור אלכסנדר מקווין, ועד לשורה של מעצבים שעלו על אותו הגל, כולל בישראל), ייתכן שהגיע הזמן עבור פראו בלאו לחקור אופציות נוספות למימוש הכישרון.
הסיקור השלם של וואלה! אופנה משבוע האופנה בתל אביב:
הקיץ האינדיאני והסוחף של ליאורה טרגן
האורחים מאיטליה: התצוגה של מוסקינו בתל אביב
