מומנטום חדש: אופנת הגברים הישראלית לקראת תחייה?

מקבץ של התרחשויות, שכביכול אינן קשורות זו לזו, נעשות ברגע מסוים למגמה וכהרף עין לשיטפון. האם כבר הגיע הזמן להכריז כי שוק אופנת הגברים בישראל - שידע בסוף שנות ה-90 פריחה ממשית ומספר גדול יחסית של מעצבים עצמאיים ורשתות בינוניות ועבר בשנים האחרונות לשליטתן של רשתות ענק ספורות - נמצא רגע לפני תחייה מחודשת?

"תמיד בער בי לעצב גם לגברים", מוסר מעצב האופנה יוסף פרץ, שיחשוף בחודש הבא, לצד קולקציית נשים לעונת קיץ 2013, קולקציית גברים ראשונה באירוע התצוגות גינדי תל אביב Fashion Week. "מדובר בקו קבוע שפונה לקהל מצומצם. במשך כל העונה יכנסו דברים חדשים, זהו אוסף פריטים מאוד דינמי".

יוסף אינו היחיד. לפי התכנון העדכני, יציגו לצדו באירוע המדובר עוד שני מעצבים נוספים אוספים ופריטי לבוש לגברים. מעצב האופנה שי שלום, שבשנה שעברה הציג בשבוע האופנה תל אביב קולקציה מעורבת, לא רק שמיועד לפתוח השנה את סבב התצוגות הישראליות בגינדי תל אביב Fashion Week, אלא יעשה זאת באמצעות קולקציה לגברים בלבד, אותה הוא מכנה "קו אוטונומי, בעל אמירה עצמאית ומגובשת".

גם מעצב הגברים דיוויד ששון, אחד הבודדים ששרד את הברירה האגרסיבית שהתרחשה בשוק הגברים באמצע העשור הקודם, ואף התבטא בנוגע אליה בעבר לא מעט, יעלה באירוע המדובר תצוגת אופנה ראשונה מזה 7 שנים. למעשה, זהו שלב נוסף בתהליך של חזרה אל תשומת הלב הציבורית, לאחר שעבר תהליך של מיתוג מחדש ואימץ מערך יחסי ציבור. "בשבוע האופנה הראשון שנערך הייתי סקפטי מאוד ולא נטלתי חלק", ששון מצביע על הסיבות. "אני מרגיש שרוח חדשה נושבת בתעשייה. מוטי רייף מקצוען וסוחף אחריו. אני מאמין שהגיע הזמן ליישר קו עם שאר העולם".

לשאלה האם לאור העובדה שלפחות עוד שני מעצבים יציגו קולקציות לגברים במקביל אליו מעידה על התעוררות קונקרטית אומר המעצב בהסתייגות כי "אני מברך על כל מעצב לבגדי גברים שפועל בארץ. ככל שיתווספו יותר גברים מקומיים נוכל לעורר את השוק. המודעות של הגבר הישראלי השתנתה. אך לצערי עדיין הוא מעדיף מותגים בינלאומיים כחלק משיוך לסטטוס חברתי".

ששון שייך לאותה אסופה של מעצבי אופנה - בין היתר דודו גבריאלי ('כאוס'), מוטי חסון, מותג המעצבים 'מרסל' ולפני כן אף אריסטו מן - שגדלו יחד עם תרבות מועדוני הענק של אמצע שנות ה-90 ותמכו בה על ידי כך שסיפקו את מדיהם של הלוקחים בה חלק. יחד, על ידי טעם שנמשך אל הפרובוקטיבי ואל המוחצן, הם הרחיבו את מנגנון האופנה שפעל בארץ לגברים מכל כיוון אפשרי. החל משימוש בסיבים סינתטיים ושאר בדים מחוררים או בעלי ברק יוצא דופן, דרך בחירה בפרופורציות שנועדו לעורר מבט מיני על הלובש אותם וכלה בערעור מוחלט של הדיכוטומיה בין גברי לנשי. זו הייתה הגרסה הפרועה ומשולחת הרסן לנוער הסלונים המוכר משנות ה-60, והדרך בה נסלל שביל אבנים צהובות שהגיע בסופו של דבר אל הקוסם המטרוסקסואלי; אביר השנים הראשונות של שנות האלפיים.

"אין ספק שמפת האופנה הישראלית היא ססמוגרף לשינויים פוליטיים וחברתיים כאחד. המעצבים המוזכרים פעלו בימי שינקין העליזים", מצביע שלום על הרגע בו השתנה הטעם והחל לסתום את הגולל על הפעם הקודמת בה פרחה אופנת הגברים בצורה בלתי רגילה. "עם שינוי הסצנה המקומית וכניסתן של רשתות אופנה זרות מחו"ל, כמו גם חיזוק מעמדן של הרשתות המקומיות, נדחקו לשוליים מעצבים קטנים שלא עלה בידם לפתח את המותג שלהם לכדי רשת בעלת תפוצה ארצית".

דבריו של שלום לא מסגירים דבר אחד נוסף - רשתות האופנה שקמו לפני כעשור חייבות חוב עצום וכפול לאותם מעצבים, שרובם התקיימו בתל אביב. רנואר-מן, קסטרו-מן ואפילו קווים מוגדרים פחות כמו קו הגברים של לי קופר, התאפשרו בזכות אותה פריצת דרך שאותם פועלים זעירים פרצו בסיכות. אבל מתוקף רצונן להתקדם אל הזרם המרכזי – דבר שמרבית המעצבים לא שאפו לו באופן מובהק – כך הלך והתייצב סגנון הבגדים שהציעו והוא נעשה לשמרני מעונה לעונה, והקהל בהתאם יישר קו עם הצעותיהן הנורמטיביות עד שהיום כל סטייה מהן נתפסת כחטא. ומעצבים עצמאיים, מתוקף הגדרתם, נעשו לעגל זהב ובאופן הדרגתי הודרו ממרחב האופנה או זלגו אל הלבשת חתנים, עד שנוכחותם נעשתה היום קלושה. אופנת הגברים הישראלית, שהפכה נשלטת על ידי שחקנים מעטים וגדולים, הגיעה לשפל חסר תקדים בשלוש השנים האחרונות, כשאפילו מעצבת המותג מיסון רוז', אלה אייזנברג, שזכתה לקהל נאמן, סגרה את חנותה בתל אביב בשנה שעברה.

כעת כאמור, לאחר תקופה של יובש גדול, ומטבעה הריאקציונרי של האופנה, מתגבש מומנטום שיאפשר לגבות את החוב. "אני בהחלט מזהה חלון הזדמנויות לטיפול מובחן ומופרד באופנת הגברים", מציין שלום, שמתמקד באופנה עילית מוקפדת בהזמנה אישית, על הסימנים להתעוררות התחום. "הכוונה להציג קולקציית גברים בלבד [בגינדי תל אביב Fashion Week – ל.ש.] נובעת מהרצון לנסות ולייחד קו מובחן ומופרד".

אמירות דומות מספק גם יוסף. "עכשיו במיוחד מרגיש לי באינטואיציה שזה הזמן", הוא מסביר מדוע בחר דווקא עכשיו לפרוץ עם אופנת הגברים. "יש פתיחות גדולה יותר בשנים האחרונות אצל גברים ישראלים. כמו נשים כך גם הגברים מחפשים היום קו עיצוב ייחודי. חסר שילוב של אופנה מחוייטת עם 'היי קז'ואל'. זה בעצם מה שאני עושה. שפע סמרטוטים ובגדים להמונים יישארו, אך מי שמחפש מעבר לזה, מחפש אמירה עיצובית מעבר להיצע הקונבנציונלי, ישמח להגיע לסטודיו המעצבים. מי שמאס ברשתות, יבוא".

מלבד שלושת המציגים – שלושתם דמויות ותיקות בתעשייה המקומית – מזהים את ההזדמנות רבים אחרים, עדות לצורך עולה וגובר באלטרנטיבות בשוק שחווה מיצוי. מלבד יוסי קצב, שהשיק לפני כשנתיים את המותג Sketch, ותקף קטגורייה של בגדים הממוקמים בתווך שבין בגדי הרשתות לבגדי מעצבי-על, נרשמים כעת שחקנים נוספים שבוחנים את השוק לגברים ומעבים אותו במידה. מעצבת התיקים דניאלה להבי שלחה לפני חודשים ספורים חוליית גישוש בדמות מיני-קולקציה שיצרה עם קצב, שעל פי גורמים בתעשיית האופנה נועדה כדי לבדוק אפשרות לפיתוח קו גברים נרחב יותר בעתיד. גם אירוע המכירות 'שפגאט-סטור', מעין יריד מכירה של בגדי מעצבים צעירים ואביזרים לגברים המתקיים פעם בחודש בבר השפגט בתל אביב, מצביע בדרכו על חיפוש בלתי פוסק של אלטרנטיבות.

במידה רבה, המעצב הצעיר אדם גפן – שהשיק העונה את קולקציית ביכורים אקזוטית ועזת צבעים ולוקח חלק קבוע בשפגט-סטור– הוא תוצר של אותו מומנטום חדש ומבטא את ההזדמנות שטומן בחובו הזמן הנוכחי עבור מעצבי אופנת הגברים. "אני חושב שהשוק כן מתרחב. אנשים מחפשים דברים אחרים, ייחודיות, גזרות נכונות. דברים שאי אפשר למצוא ברשתות", הוא מציין ביחס לאקלים האופנתי. "התגובות מורכבות", הוא מציין ביחס לטעם הססגוני של עיצוביו. "מצד אחד, אנשים אוהבים ומגלים עניין בפריטים המתקדמים, אבל זה נקנה פחות למרות שאלה הם שמקבלים את מרבית הפרסום. מצד שני, אין לי לגיטימציה לעשות משהו אחר, שהוא פחות קיצוני בגזרה או בצבע".

עם זאת, ייתכן שכדי להגיע לתחייה ממשית בתחום, ולשינוי מהותי של הרגלי הקנייה של הקהל, נדרשת חשיבה שונה. "אני לא מתחרה ברשתות. אני גם לא מנסה", אומר גפן. "הרעיון הוא להשתלב איתן. גם לי אין בארון רק אדם גפן".