"בנוי מול מפורק, שחור מול לבן, מסורתי מול עתידני", ניסח במשפט קולע וחסכני למדי לוקאס אוסינדריוור, אחד משני המעצבים הראשיים של בית האופנה הצרפתי לנווין, רגע לאחר שהסתיימה תצוגת האופנה לקיץ 2013 בפריז, שהייתה משופעת בכל אלה והרבה יותר. אמנם זו הייתה קולקציית גברים, אבל במידה רבה הוא הצביע על הלך רוחה של העונה כולה, הן בנוגע לעיצובי נשים והן לגברים. לא מעט מעצבים, ובפרט המעצבים הנמנים עם הקליקה המשפיעה ביותר בתעשייה, פונים לקראת האביב לאותו המסלול בדיוק ומתמקדים במה שניתן לכנות בפשטות קונטרסט.
הרצון לשדך בין קצוות מנוגדים מקבל את הביטוי הברור ביותר שלו בכל הקשור לשפה הגראפית של הבגד. טקסטורות של פסים עבים, משבצות ומיני פרטים בשחור ולבן, כפי שהציגו בין היתר מרק ג'ייקובס (גם לקו הנושא את שמו וגם ללואי ויטון), אלכסנדר וונג או דולצ'ה וגבאנה, הן דוגמא לשיטות אפקטיביות שננקטו כדי להדגיש את הרעיון. אין הכרח להיצמד דווקא לשני הצבעים האלה, ומעצבים כמיוצ'ה פראדה או מייקל קורס חילקו את פני מערכות הלבוש גם על ידי שימוש בגוונים אחרים, בעיקר צבעי בסיס כצהוב, אדום, וכחול, שהצמדתם זה לצד זה מייצרת חיתוך ויזואלי ברור ובוטה.
זהו ניאו-מינימליזם; גלגול חדש של אסכולה חסכנית המצביע על התפתחות כפולה. מצד אחד, שכלול והכללה של טרנד בלוקי הצבע, שהשתמש באותו הגיון חצוי רק בצורה מרוככת יותר; מצד שני, הפניית עורף לאריגי הברוקד המקושטים לעייפה והרקמות הזהובות והמפותלות בנוסח הבארוק, הגותיקה והרוקוקו, שאפיינו נתחים עבים מקולקציות החורף האחרונות. אם בשנה החולפת הטון המודרני, המיוצג היטב במגמת הקונטקסט, נועד כדי להיחגג בשוליים (הצרכנים ותקשורת האופנה העדיפו את הבלינג העודף), הרי שבעתיד הקרוב יהיה ניתן להכריז על מהפך.
כמו כל מגמה גדולה, היא פרושה לניואנסים, והשימוש בחלוקות הגראפיות העזות מקבל עשרות פרשנויות. היא יכולה להתמקד ברמת המיקרו, כמו למשל חולצת פולו שנתפרה מטלאים גיאומטריים בקולקציית הגברים של פראדה; ברמת הביניים, עם מעיל דק ולבן מעל למכנסיים שחורים כפחם; וברמת הקולקציה, כאשר מערכות לבוש מייצרות קונטרסט רק לאחר שהן עומדות זו לצד זו (אם לחשוב על הקולקציות המבריקות של ז'יבנשי או סלין).
אלא, שישנה בעיה אחת עם המינימליזם החדש. המיעוט היחסי בפרטים, שנועד להדגיש את עיקרון המיעוט עצמו, עשוי להיראות פשוט מידי, קר ומחושב. כמעט חסר חיים ובוודאי חסר רוח שובבות. אחת התגובות שנרשמה אל מול הקולקציה של מרק ג'ייקובס לנוכח שמלות A קצרצרות ברוח שנות ה-60 ששוסעו בפסים אנכיים, הייתה "זה הכל?". אולם דווקא השאלה מתקפת את העניין כולו הרצון לחזור לחלקי התצרף הבסיסיים של העולם הצפוף המכונה אופנה; לשחור, ללבן, לקווים המדגישים כל פריט בהופעה הכוללת.
האשמה של ז'יל סנדר
ייתכן שהאדם שראוי להאשימו בכל החגיגה המהונדסת היא ז'יל סנדר. ההודעה על חזרתה של המעצבת הגרמנייה לבית האופנה הנושא את שמה בשנה שעברה, שנודעה יותר מכל בסגנונה הנקי והפרקטי ובחיבתה לצורות פשוטות לכאורה, היא זו שגרמה למעצבים אחרים להבין כי דבר השתנה; אם הבשילו התנאים בעולם האופנה לקראת שובה, הרי שיש לתת את הדעת על הערכים אותם היא מקדמת. אגב, הקולקציות של סנדר לקיץ הבא (נשים וגברים), ניחנו באותו הטעם ואותו הקונטקסט בדיוק.
כמו הבתים הלבנים ומאורכי המרפסות שעוצבו בסגנון הבינלאומי בתל אביב, זוהי מגמה שקשה להתענג עליה; בדומה למורשת ה'באוהאוס' היא שכלתנית והפשטות החזותית שלה מקשה להיסחף אחריה. אין בה קולות גדולים, דרמה רגשית או קמצוץ של סנסואליות מגרה, מלבד גוונים מנוגדים ודוגמאות גיאומטריות המופיעות באופן בולט כל כך. לא סתם חלק גדול מהעיצובים מהדהדים בין אם כדמיון ממשי ובין אם מבחינת הקונספט את שמלת המונדריאן המפורסמת שהציג איב סן לורן ב-1965. אז המסטר הצרפתי הפך את צו המודרניזם של ציירים כפיט מונדריאן, ובעקיפין אולי גם של מארק רותקו עם המשטחים המחולקים והפשוטים לכאורה שלו, לאבות היסוד של אופנת הסיקסטיז. כעת, זוהי בחינה מחודשת של אותו הפרינציפ שמטרתו להאדיר את הצורה על ידי שימוש בקווים מוצקים. הבעיה היא, כפי שרותקו אולי היה יכול להעיד לפני התאבדותו הדרמטית, שהצורך להפשיט עשוי לגבות בסופו של דבר גם קורבנות; אחרי הכל, הפשטות עשויה להיראות אטומה כל כך.
עוד על קיץ 2013 בוואלה! אופנה:
כל הקולקציות משבוע האופנה בתל אביב
סיקור מיוחד: שבועות האופנה לקיץ 2013