לפני כשש שנים החליט צלם האופנה הותיק בן לם כי הגיע זמנו להניח את המצלמה, לפחות בפן המקצועי. כשמאחוריו 40 שנות קריירה, יתארח לם מחר בערב (רביעי) בסטודיו גברא ויספק הצצה אל רפרטואר העבודות המרשים שלו הכולל בין היתר צילומים של הסופרמודל טיירה בנקס, צילומים בכיכובה של דוגמנית העל תמי בן-עמי ז"ל, הקמפיינים המפורסמים של גוטקס והפקות אופנה משנות השבעים והשמונים אשר מפליאות ביצירתיות שלהן לנוכח התקופה בה 'פוטושופ' היה רק שם של חנות צילום מעבר לפינה.
מספר שעות לפני כן, תתקיים סדנת אמן עם צלם האופנה גולי כהן שילווה את אחת מבוגרות הסטודיו בהפקת אופנה מעשית 'לייב', שתארח גם את הדוגמנית מעיין קרת. כהן כשלעצמו אוחז בקילומטראז' לא מבוטל של כעשרים שנות קריירה ואינספור הפקות אופנה וקמפיינים של רשתות ומעצבים מובילים. למשל, גוטקס בימים שלאחר פרישתו של בן לם, דורין פרנקפורט, מאיה נגרי, רונן חן ומיכל נגרין.
לרגל שתי הסדנאות, הצלמים מתיישבים לדיון מעט יותר פילוסופי אודות צילום האופנה ועל כאבי ההתבגרות שחווה תחום צעיר יחסית במדינה קטנה ורותחת, שלרוב מעדיפה את האופנה שלה במבצעי סוף עונה לכל המשפחה ופחות במחוות מופקות לאופנת עילית.
"אני חושב שכולם צלמים היום, וכולם 'לא צלמים' היום. זאת שאלה שמתעוררת הרבה עם הטכנולוגיה העכשווית", פוסק כהן ותוהה בו זמנית על זהותו של הצלם הפוסט-פוסט-מודרני. "לכולם יש מצלמות היום. הצילום נפתח לקהל הרחב והוא הפך למצרך היום כמו כל דבר אחר. פעם היית לוקח מצלמה וסוחב את הנגטיבים בתיק כמה ימים בשביל להנציח איזה זיכרון. היום אתה הולך להפגנה, אתה מצלם את זה באייפון ושולח".
איזה מקום אם כך, יש לצלם האופנה או לכל צלם מקצועי אחר בעידן שבו שאריות מארוחת הצהריים הופכות ליצירת אמנות באמצעות האינסטגרם? "יש לו מקום, אבל יש שינויים ברורים", משיב כהן, "הטכנולוגיה היום הרבה יותר זמינה, יש כבר מעצבים שצילמו באינסטגרם את הקטלוג שלהם, וחלק מהם לא רעים בכלל להודות על האמת. גם האסכולה הפילוסופית של הצילום השתנתה ולא תמיד היא עובדת על הפרפקציה המושלמת, זה משהו שזז כל הזמן. אבל מה שבאמת הופך מישהו לצלם זה באמת האהבה מהמקום של לרצות להגיע לאיזו שלמות מחודדת וגבוהה. גם הרבה אנשים גם אוהבים ריקוד, אבל לא כולם רקדנים כן?".
"לי אישית יש בעיה עם האסתטיקה החדשה", מתערב לם שנחשב לאחד הנציגים הבולטים של 'העת העתיקה', זו שלפני המצלמה הדיגיטאלית ואמנות הריטוש. "אסתטיקה זה משהו שנורא חשוב לי, והיום אנטי-אסתטיקה הוא דבר שמקובל יותר - ככל שזה מלוכלך יותר, שבור יותר, לא חד, כמה שיותר מטושטש. אני לא הייתי מצלם אי-חדות או קומפוזיציות שלא היו נראות בעיניי מושלמות, למשל איך שהבחורה עומדת, ואיך הגוף מתקפל. דברים שהיום לא שמים לב אליהם".
כאשר לם אומר 'מושלם' הוא מתכוון לכך במובן הכי טהור של המילה כל שערה במקומה, כל בגד מונח באופן מחושב והזווית נפילת האור על העור מדוייקת להפליא. נסיבות חלוקת הקשב הזו אילצו את הצלם הממוצע דאז לפתח כישורי מולטי-טאסק של צילום, בימוי, תאורה וסטיילינג. כיום, כמובן, המצב שונה לחלוטין. כלי הפוטושופ שמאפשר ריטוש וליטוש של התמונות לאחר הצילום מאפשר יד קלה יותר על הדק המצלמה, וכמובן שכל תכונה שנדרשה מלצמי העבר הפכה לתחום התמקצעות בפני עצמו. כנראה שלכן לם הוא הרבה מעבר לצלם הממוצע; כנראה שלכן הוא גם סירב לאמץ את האסתטיקה החדשה שנוצרה.
יכול להיות שבשם האסתטיקה החדשה מעגלים פינות?
לם: "כן. כי היום זה באמת לא חשוב. לי הדברים האלה היו חשובים אז. בגלל זה המשכתי הלאה. אני חושב שזה טוב, אבל עדיין חושב שצריך לשמור על כללים מסויימים. לא יודע אם בדיוק כללים, כי אני לא מאמין בשום כללים בנושא הזה, אבל יש דברים שכן חשובים".
כהן: "אני דווקא לא מסכים עם זה. אסתטיקה בשבילי תמיד הייתה בשירות של רעיון, ובפני עצמה לפחות אותי היא פחות מעניינת. זה לא אומר שאני לא מעריך אותה או לא חושב שהיא דורשת מיומנות מאוד גבוהה מהצלם, אבל אני לא חושב שיש נוסחה של אסתטיקה מושלמת. אני מאמין שמאחורי הטרנד האסתטי עומד בנאדם צלם חכם ורגיש שיש לו מה לתרום, הוא לא רק עבד של הטרנד. גם הרבה טאבואים נשברו בעשרים השנים האלו, והרבה מהם לטובה בעיניי. אני חושב שאם הרעיון מגובש, הרבה סוגים של אסתטיקות יכולות לקבל הצדקה. צילום הוא ראי תקופה, הוא קשור למה שזה קורה, אתה לא יכול חי בסביבה מנותקת, אתה חי בתוך סביבה שרגילה לגירויים מסוימים, השינויים בצילום בחלק מהרגעים לא היו לי קלים, לא תמיד הם קלים עבורי. צריך לעשות אדפטציות לדברים".
ועדיין ישנה לפעמים תחושה של קופי-פייסט של מה שקורה בחו"ל, יתכן כי הטון העצמאי בתעשייה נעלם?
לם: "פעם האופנה הייתה אחרת. גוטקס נתנו השראה, הבגדים לפעמים היו מכתיבים את הלוקיישן. הבגדים היו מדהימים ביופיים. היו דברים יוצאי דופן. כל כך התנתקתי מהעניין שאני לא פותח מגזינים כבר הרבה זמן, אבל אני חושב שהם (הצלמי האופנה - ר.ו) די מסכנים שאין להם את האפשרויות שבחו"ל. האופנה בארץ היא נורא עממית, קשה לקבל השראה ולמצוא משהו מיוחד לצלם. זו בעיה מהבחינה הזו. חוץ מזה, המגזינים הולכים ונעלמים. נוצרת איזו זילות, היום יש הרבה מלל והרבה לייקים".
כהן: "אני לא הייתי מאשים רק את הצלמים בזה, או בכלל. אנחנו כבר לא לגמרי הישראלי עם הכובע טמבל, אנחנו צלמי אופנה, או לפחות הוגדרנו ככה. אנחנו יוצאים מתוך משהו שמתקשר לאופנה, ואין מה לעשות, מבלי לזלזל באף אחד פה בארץ, כי יש פה אנשים מוכשרים ומדהימים בכל התחומים, אבל המעצבים הגדולים של האופנה, שקובעים טרנדים ומייצרים את המילה האחרונה בתחום, לא יושבים בדיוק פה ברחוב החשמל. בעולם נשענים על קולקציות קוטור, מה שאין בארץ. שם זה עולם יותר אמנותי ופחות פונקציונלי. בחו"ל אתה יכול לייצר יותר ז'אנרים, בארץ קשה לעשות את זה. ברור שבעולם הזה כשיש יכולות של כסף ומשאבים יותר גדולים, גם לצלם יש יכולת ביטוי אישית הרבה יותר גדולה. פה אתה צריך לעבוד על קונצנזוסים בהרבה מקרים, אם בחרת להפוך את זה לפרנסה. יש פחות משאבים, זו ארץ מאוד קטנה. ברור שהפרופורציות הן אחרות, אבל התחום מתפתח, האינפורמציה פתוחה לגמרי. יש הרבה יותר אפשרויות לחקות. זו ארץ קצרה עם טילים וחוסר סבלנות, אנחנו אוהבים דברים מהירים. אנחנו עם הספר ולאו דווקא עם התמונה".
הקידמה הטכנולוגית הופכת את הצלם לפאסיבי יותר? אולי החדשנות הטכנולוגית דוחקת את החדשנות המחשבתית?
כהן: "שינוי זה טוב, זה פותח גבולות. אני רואה דווקא בכל הקידמה הזאת משהו שיכול לחדד יותר את האישיות של הצלם בעתיד. אני אופטימי. האופנה עובדת היום גם על סוג אחר של אינטרקציה. פעם זה היה פרינט היה לזה אורך חיים. אני זוכר שכמעט עשיתי תאונה כשהשער הראשון שלי יצא. סף הריגוש היום הוא אחר. סף הגירוי משתנה כל כך מהר כל הזמן. זה מוציא מגוון של דברים דינאמיים מהצלמים. זה מעניין".
יש היום בכלל מקום לצלמים שלא מתאימים את עצמם למציאות הטכנולוגית כיום?
לם: "זו בסך הכל אופנה, וכשהאופנה הזו תיגמר אז יחזרו שוב לחפש את הדברים המושלמים ואת האיכויות המיוחדות את התאורה ואת הקומפוזיציות היותר מעניינות, את הראייה והרעיונות מאחורי זה. זה לא מספיק להעמיד בחורה על קיר לבן ולצלם אותה עם הידיים על המותניים. הרקע הפך להיות חסר ערך".
זה מייצר רגש של געגוע?
לם: "באופן אישי אני די שמח שהפסקתי לצלם בשלב שהפסקתי. כל הסביבה הזאת, פחות אהבתי את זה שלסטייליסטים ולמאפרים יש יותר מדי דעה. לא אהבתי את זה שיותר מדי אנשים מתערבים ומכתיבים מה לעשות ומה לא לעשות. רציתי לחשוב לבד ולקבל את הרעיונות שלי בעצמי. העצמאות של המחשבה שלי הייתה חשובה לי. לא אהבתי שהביאו לי דף ממגזין ואמרו לי 'תצלם ככה'. בעיה שנייה שלי היא כל הסיפור של הפוטושופ. אני לא מבין לגמרי איך זה עובד. אני אגיד לך הפוך. בצילום יש המון שטחים שלא כל כך נגעתי בהם אף פעם. למשל ארכיטקטורה מאוד מעניינת אותי, תמיד עניינה אותי. גם צילומי אופנה מבוססים הרבה מאוד על הארכיטקטורה שמסביב".
כהן: "אני זוכר למשל שכשצילמתי את מעיין קרת זו הייתה חוויה. התמקמנו בחדר בסגנון צרפתי. השתמשתי בטכנולוגיה של פעם, בפילמים. הכל עבד נורא יפה והרגשתי שכל קליק מניב לי חוויה. בדיגיטלי נעלמת לפעמים קדושת הפריים הבודד".
לם: "אני חושב שכל יום צריך להתחיל לעשות דבר חדש, כל פעם למצוא דבר חדש שמעניין לעשות אותו, ולא להיתקע בדברים ישנים, לכן אני גם לא מנסה לצלם אופנה יותר. אני חושב שאם אצלם אופנה היום, אעשה את אותם דברים שכבר עשיתי כי היום מקובל לחזור לשנות השבעים, שנות השמונים, שנות התשעים והייתי בזה. לחזור ולעשות את זה נראה לי קצת מצחיק, אז אני מחפש דברים אחרים. אני חסר געגועים".
פסטיבל הצילום "התשוקה לאור"
רביעי-חמישי, 12-13 בדצמבר
סטודיו "גברא", חומה ומגדל 26, תל אביב
כניסה חופשית לסדנת האמן עם בן לם. שאר הסדנאות כרוכות בתשלום. לפרטים נוספים: 03-5285105 או באתר הסטודיו.