בגדים שקופים, ואת זה יודע כמה כל מעצב בזירת האופנה העילית, הם אקט של שחצנות. לא משום שמעטים הם בני האדם שיכולים לשאת אותם על גופם בהצלחה, אלא שהם משמשים בדרך כלל כדי להוכיח שליטה קפדנית ברזי התפירה; הפנים הרי חשוף כמו החוץ.
לא מעט עיצובים שקופים או שקופים למחצה צעדו במסלול קולקציית הקיץ של רזיאלה גרשון, הבוקר בשבוע האופנה גינדי תל אביב. אחרי הכל, גרשון מציינת כעת 30 שנות פעילות, ואירועים מסוג זה צריך לנצל לא רק כדי להביט על היסטוריה ענפה, אלא גם כדי לנפנף ביכולת טכנית. לרזיאלה יש מינונים נרחבים מהיכולת הזו בדיוק. בין אם מדובר בז'קטים מחוייטים המעוצבים בכתפיים מודגשות או בין אם במכנסי משי פראי, שפס גיהוץ חד מפלח את חזיתם.
אולם, יכולת טכנית מחד, ואמירה מנגד. על המסלול, ששפע מרקמים מנוגדים וצבעוניות קונטרסטית, התקיים בעיקר קליידוסקופ של רעיונות מושאלים מאחרים. למשל, מראה הפתיחה, שהורכב מבלייזר שנתפר מבד בדוגמת מעויינים, המזכיר את לבושם של ליצני חצר. מילא שז'קט מסוג זה, עם כריות כתפיים מחודדות, מעלה בזיכרון את להיטי שנות ה-80, הוא מזכיר יתר על המידה את הקולקציה האחרונה של בית האופנה הצרפתי בלמיין. סינדרום דומה חזר על עצמו שוב ושוב עם מערכות הקרושה הלבנות שהעלו בזיכרון את הקיץ הקודם של דולצ'ה וגבאנה, חליפות ברוקד א-לה פראדה או עם חצאיות 'קרינולינה' נדיבות שהתכתבו בפראות עם היצירה האחרונה של רף סימונס לדיור (וגרמו לדוגמניות להדס בהן בכבדות).
הבעיה לא הייתה שהיצירה לא מקורית דיה מקוריות היא ערך שנוטים להגזים בו באופנה אלא שעודף הציטוטים מנע מהקולקציה לצבור אנרגיה. למרות ההגשה המהוקצעת, ולמרות פריטים עתירי חן כמו שמלה משובצת בכתום-ירוק וגזרות פפלום מחמיאות, היצירה לא התרוממה מעל לסך הפריטים שממנה היא מורכבת.
שידור חי: כל התצוגות משבוע האופנה בתל אביב
שבוע האופנה גינדי תל אביב: כל הכתבות
