פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אנה קרנינה ונשים חזקות נוספות: המחוכים בחיי הגיבורות

      העיבוד החדש ל'אנה קרנינה' עם קירה נייטלי בתפקיד הראשי הוא הזדמנות לבחון כמה מדרמות התלבושות הידועות בקולנוע, ולתהות על מקומם של המחוכים בחיי הגיבורות

      אנה קרנינה (2012)

      העיבוד החדש של אנה קרנינה לקולנוע בבימוי ג'ו רייט ('כפרה', 'גאווה ודעה קדומה'), עם קירה נייטלי בתפקיד הראשי, הוא גם שיבה של אחד הז'אנרים הקונועיים האהובים על פשיוניסטים - דרמת התלבושות. ובמקרה של סיפורה הטראגי של גיבורת ספרו הקלאסי של טולסטוי, המתרחש כידוע בשנות ה-70 של המאה ה-19, מדובר בהרבה אופנת מחוכים.

      אותו זמן, ולמעשה מאז המחצית הראשונה של המאה ה-16, פריט הלבוש התחתון, שעשוי מחומר קשיח ונקשר סביב הבטן והגב, נועד לעצב לגוף צורה מבוקשת - היקף מתניים צר במיוחד ואשליה של אחוריים מוגבהים. אזהרותיהם של רופאים, כבר במאה השמונה עשרה, מפני השלכות בריאותיות מזיקות של מחוכים העלולים לפגום במבנה העצמות, למעוך את האיברים הפנימיים ויציבה לא טבעית, התקבלו באדישות. עיוותים שנגרמו למבנה השלד אף נתפסו כתוצאה רצויה דווקא, במיוחד משום שהקלו על לבישת המחוך בהמשך החיים. נשים שהתעלפו בשל מחוכים מהודקים מידי, זכו ליחס חברתי אוהד ורומנטי - ההתעלפות נתפסה כהדגמה של שבריריות ועדינות נשית. הביקורת על נזקי המחוך נמשכה במהלך המאה ה-19, ואף התעצמה ברוח תנועת שוויון הזכויות לנשים.

      במחצית המאה כבר נעשו נסיונות ראשונים לעצב אופנה נשית נטולת מחוך, אבל רק במאה הבאה צברה המגמה החדשה באופנת הנשים אהדה משמעותית. בשנת 1910 בערך הוחלפה צורת מחוך זו במחוכים שנלבשו רק עד מתחת לחזה. בשנים 1913 - 1915, עם התחזקות הפמיניזם והשתלבות גוברת של נשים בשוק העבודה, יצאו המחוכים כליל מן האופנה ומאז נלבשים בעיקר ממניעים פטישיסטיים, בשימוש באופנות נישה מסוימות, כמו האופנה גותית או בסצנה הסאדו-מזוכיסטית, או כחלק משחזור של תלבושות היסטוריות.


      בתמונה:
      קירה נייטלי (אנה קרנינה) וארון טיילור ג'ונסון (ורונסקי). ב'אנה קרנינה'.

      אבל בחינה של כמה מדרמות התלבושות המוכרות והאהובות בקולנוע מגלה כי גיבורות רבות שלבשו מחוכים עקב צו האופנה של ימי חייהן, לא בהכרח היו נשים חלשות עם נטיות התעלפות. למעשה, במקרים רבים, ובדומה לאנה קרנינה, רבות מהן היו בלתי קונפורמיסטיות בעליל ויצאו באופן מעורר הערצה נגד נורמות חברתיות חונקות (בעיקר נשים).

      העיבוד הנוכחי של אנה קרנינה לא קונבנציונלי - כמעט כל הצילומים (כולל סצנת מרוץ הסוסים) נערכו על במת אולפן קולנועי, מה שהוביל לכמה ביקורות מעורבות (לצד הרבה אחרות טובות). אבל הביגוד מהפנט - שמלות משי תפוחות החושפות כתפיים ונצמדות במותניים שהוצרו כמובן באמצעות מחוכים. הגוונים נעים בין בורגונדי וכחול נייבי עזים עד שחור ולבן קלאסיים. יש בהחלט מקום להניח שז'קלין דוראן, מעצבת התלבושות בסרט אשר עבדה עם ג'ו רייט ב'גאווה ודעה קדומה' וב'כפרה', ועבור שני הסרטים זכתה במועמדת לאוסקר, תזכה במועמדות גם הפעם, אם לא בפרס עצמו.


      בתמונה: מיה וסיקובסקה (ג'יין אייר) ומייקל פסבנדר (רוצ'סטר) בסרט 'ג'יין אייר' (2011). גיבורת העיבוד לרומן הגותי מן המאה ה-19 של שרלוט ברונטה, יתומה ענייה שהופכת לאומנת ומתאהבת במעסיקה העשיר רוצ'סטר, אריסטוקרט עם סוד אפל ונפש מעונה, אינה חוששת מקונפליקטים העוסקים באהבה, יושר אישי ורצון למלא אחר רצונם של אחרים. בגילומה של ואסיקובסקה, היא גיבורה לא רגילה, במחשבה במראה ובמעשה. היא עוטה לבוש שחור כמנהג יומי, ולבוש רשמי יותר הוא אפור. אפילו כאשר רוצ'סטר מתעקש לרכוש עבורה שמלות משי חדשות, היא מבקשת ממנו לרכוש רק שמלות בצבעים שחור ואפור. על הביגוד חמור הסבר, אך המופלא של וסיקובסקה אחראי מייקל אוקונור ('המלך האחרון של סקוטלנד', וואליס וסימפסון', 'הדוכסית').

      ויקטוריה הצעירה (2009)

      בדרמה התקופתית בהפקה אמריקאית-בריטית משותפת, מגלמת אמילי בלאנט את המלכה ויקטוריה בעשרים שנות מלכותה הראשונות, תקופה בלתי שיוויונית כלפי נשים, ממש כשם שהייתה המאה ה-19 בכללה. אבל ויקטוריה התנערה משליטתה של אימה על חייה, הייתה חזקה מספיק לסכל קנוניות חצר נגדה, לא נבהלה ממספר נסיונות התנקשות, התנהלה ללא כל חוסר בטחון מול ראשי ממשלה ושרים וניהלה שלטון ממושך שנחשב לעידן של התחדשות. בסרט לובשת אמילי בלאנט אופנת אמצע המאה ה-19 המתאפיינת בהרבה שמלות תחרה, מלמלות, פפיונים ופרחים. סגנון בובתי-ילדותי שלא היה לו תמיד קשר לאופייה והתנהלותה של המלכה הצעירה בסרט. המלתחה המצועצעת בסרט, ובמיוחד השמלות המצועצעות של ויקטוריה בסרט ממחישות את הקונטרסט בין אופנת הנשים אז לבין האחריות שנדרשה ממנה כמלכה צעירה, זיכתה את המעצבת סנדי פאואל ('שייקספיר מאוהב', 'אורלנדו', 'רוב רוי') באוסקר.

      בתמונה:
      אמילי בלאנט ב'וויקטוריה הצעירה'

      הדוכסית (2008)

      היא נחשבת היום למי שהייתה הנסיכה דיאנה של זמנה. צעירה יפיפיה ממוצא אריסטוקרטי שנישאה לדוכס עשיר רב השפעה, שנודעה בטעם אופנתי שמצא לו מעריצים רבים, גילתה זמן קצר לאחר נישואיה כי אין לה הרבה משותף עם בעלה הבוגדני. היא התאהבה בצעיר סוחף ויפה תואר ותבעה להמשיך להתראות עימו, ממש כפי שנהגו גברים אותו זמן. את בנותיה, כמו גם את בתו של בעלה מחוץ לנישואים, היא אהבה עמוקות, למרות פחיתות ערכן בעיני בעלה מעצם היותן בנות. קירה נייטלי, באחד מתפקידיה הבלתי נשכחים, מגלמת ברגישות רבה את הגיבורה ג'ורג'יאנה ספנסר ולובשת פה מלתחה זוכת אוסקר שעיצב מייקל אוקונור, מעצב התלבושות אשר קודם לכן עיצב את הביגוד גם ב'הארי פוטר וחדר הסודות' וב'המלך האחרון של סקוטלנד'. האופנה הסוחפת בסרט; שמלות רוקוקו שופעות וגדושות פרטים עמוקות מחשוף עם פתחי קדמי המגלה תחתוניות מעודנות נוסח חצר ורסאיי, ממחישה את מקומה של הדמות האותנטית כמכתיבת אופנה אותו זמן.

      בתמונה:
      קירה נייטלי (ג'ורג'ינה ספנסר) ורייף פיינס (דוכס דוונשייר) ב'הדוכסית'.

      מרי אנטואנט (2006)

      אופנת נשים דומה לזאת שב'הדוכסית' אפשר למצוא ב'מרי אנטואנט' שכתבה וביימה סופיה קופולה, רק באופן הרבה יותר אינטנסיבי. המלתחה פה, ממתק לעיניים, היא אחד מרכיב בלתי נשכח בדרמה הקומית על רעייתו האוסטרית של מלך צרפת לואי ה-16 אשר איבדה את ראשה במהפכה הצרפתית. כל הדקדנס של האריסטוקרטיה הצרפתית רגע לפני המהפכה מובא באמצעות צילומי לוקיישן בחצר ורסאיי האותנטית ושמלות המשי הבוהקות בצבעי פסטל שעיצבה מילנה קנונרו, אשר זכתה באוסקר עבור עבודתה. מרי אנטואנט מוצגת, בניגוד למיתוס הרווח, כאישה חמה ואכפתית, אוהבת ורגישה, שהצליחה להתגבר על געגועים למולדתה, הבדלי תרבות ועויינות כלפיה כזרה ולא היססה לעמוד בפני משפחת המלוכה והחצר כולה בנושאים שונים. ובאמצעות כשרנותיה ויופיה, כבשה את כל רואיה.

      בתמונה:
      קירסטן דאנסט (מרי אנטואנט) וג'ייסון שוורצמן (לואי ה-16) ב'מרי אנטואנט'.

      אליזבת - תור הזהב (2007)

      כמעט עשר שנים לאחר 'אליזבת' המצליח, אשר הפך את קייט בלנשט לכוכבת בינלאומית, הופק סרט המשך על קורותיה של המלכה אליזבת הראשונה, והפעם בשנות תור הזהב של שלטונה. הדרמה ההיסטורית אודותיה מתמקד במאבקיה כנגד ספרד, ובמאבקי הכוח בין המעצמות עד לפרשת הבסת הארמדה הספרדית. הסרט זכה בפרס האוסקר עבור עיצוב תלבושות תקופת טיודור שעיצבה אלכסנדרה ביירן ('אליזבת', 'פנטום האופרה', 'הנוקמים', 'תור'). שמלות הקטיפה והברוקרד הכבדות והעשירות פה משקפות את אישיותה של הדמות הראשית; מי שאיבדה את אימה בגיל שלוש, פיתחה אופי חשדני, זהיר וחסר רחמים. היא הפכה לשליטה רבת כישורים אשר בניגוד למקומן של נשים אותם ימים, שמרה לעצמה את כל ההחלטות הנוגעות לענייני דת, מדיניות פנים חוץ. הצבעים - חום אדמוני, חום זהבהב, סגול כהה וירוק ים, הם עשירים ומלכותיים, ובעיקר בולטים ביחס לשאר אופנת הנשים בסרט. אליזבת הראשונה אולי לבשה מחוכים כמו כל נשות החצר שלה, אבל היא הצליחה בתפקיד שיועד מראש לגבר.

      בתמונה:
      קייט בלנשט (אליזבת) ב'אליזבת - תור הזהב'

      טיטניק (1997)

      באחד הסרטים המצליחים אי פעם, סרט אסון רומנטי המבוסס כמובן על סיפור אמיתי, קייט ווינסלט מגלמת את רוז, גיבורה פיקטיבית הניצלת מאסון טביעת הטיטניק (וקודם לכן גם בוחרת להפנות עורף לכל מה שנראה כמו הגיון חברתי צרוף). היא מסרבת לנישואי נוחות האמורים להציל את ואת אימה האלמנה מאסון כלכלי והולכת אחר ליבה, יותר נכון אחר צייר עני ויפה תואר שהיא פוגשת על סיפון אוניית הפאר. היא משאירה מאחוריה את האומללות שאפפה אותה מאז אירוסיה לאיש עשיר אך רע לב, ומתירה עצמה מכל מחוייבות כלפיו למען אהבת אמת. עד אותו רגע היא נהגה בדיוק כפי שהסביבה ציפתה ממנה; היא הייתה מנומסת למופת, מאופקת, מחוייכת ומעודנת. נדמה היה שהמחוך שהיא לובשת, לא רק מצר את גזרתה, אלא גם מרסן כל יצר סורר בה. אבל כל זה שייך רק לתחילת המסע הטראגי. בנקודה מסוימת היה ברור שלא המחוך ולא שום דבר אחר ישנו את החלטתה. טיטניק זכה בלא פחות מ-11 פרסי אוסקר, כולל עבור אופנת תחילת העשור השני של המאה ה-20 שעיצבה דבורה לין סקוט; הרבה טוניקות וז'קטים נרכסים מעל חצאיות צרות באורך הרצפה, כפפות מרפק, מעילי פרווה וכובעי ענק מקושטים.

      בתמונה: קייט בלנשט (רוז) מתוך 'טיטניק'.

      אורלנדו (1992)

      "אני מציע לך בית ונישואים", אמר דוכס מזדקן חובש פיאה מגוחכת למדי בעודו כורע ברך בפני אורלנדו (טילדה סווינטון), צעירה יפה בעלת זהות מינית מבולבלת באנגליה של המאה ה-18, שעמדה לאבד את ירושתה כיוון שנשים אז לא היו אמורות בעלות נכסים. "אני מבינה, אבל אני לא יכולה להיענות" - "אבל אני אנגלי ואני מעריץ אותך ואת שלי" - "אני מצטערת, אבל אני אסרב" - "אבל אורלנדו, מי יסכים להינשא לך, את מבינה למה את מסרבת? תמותי רווקה בודדה וחסרת כל רכוש".

      כך נראית סצינת הצעת הנישואים ב'אורלנדו', עיבוד לספרה של וירג'יניה וולף הכולל לא רק דקורציה תקופתית מרהיבה, אלא גם אופנה תקופתית נהדרת. אורלנדו שחיפשה וחיפשה משמעות (בשירה, פוליטיקה, אהבה), ידעה להתנער מכל מה שלא נגע בליבה ובסופו של דבר מצאה שלווה עם עצמה ועם בתה הקטנה. השמלות המפוארות והתפוחות שלבשה מעל מחוכים חונקים במשך תקופה ארוכה הפכו אותה לאטרקטיבית בעיני גברים, אך לא ביטלו את נפשה מלאת התעוזה שהובילה אותה תמיד לבחירות הנכונות, גם אם הדהימו את סביבתה. סנדי פאואל שאחראית על הביגוד החלומי של אורלנדו פה, זכתה עבור עבודתה באוסקר (כמו גם עבור עבודתה בעיצוב הביגוד ב'שייקספיר מאוהב' וב'הטייס').

      בתמונה:
      טילדה סווינטון (אורלנדו) ב'אורלנדו'

      יחסים מסוכנים (1988)

      נשים במאה השמונה עשרה התבקשו להיות מעודנות, מתוקות ולא להתלונן על מחוכים לוחצים. אבל בסתר, היו נשים שניהלו סגנון חיים הפוך לחלוטין. לפעמים, כמו ב'יחסים מסוכנים', הן לא ידעו גבולות והרשו לעצמן שיאים של דקדנטיות. כלפי חוץ הן הציגו מתיקות תחובה במחוכים חונקים, אבל באינטימיות של חדריהן הפרטיים ולעיני שותפים דיסקרטיים, הן עשו ככל העולה על ככל העולה רוחן, ממש כמו גברי התקופה. מחוכים לוחצים לא עצרו את מי שרצתה לנהל חיי פריצות שלא ייאמנו. המרקיזה דה מורטיי ניהלה חיים כפולים. ציבורית, היא הייתה ישרה, טובת לב ובעלת מידות טהורות, אך בחייה הפרטיים הייתה גם תחבולנית רעבה למין שתימרנה גברים ונשים להנאתה האישית או מטעמי נקם כלשהם. גלן קלוז בתפקיד המרקיזה מציגה פה משחק משכנע וכובש ומסתייעת כמובן במלתחה שעיצב ג'יימס אצ'סון אשר זכה באוסקר; שמלות חצר יוקרתיות ואלגנטיות בעת קונצרטים ומפגשי תה ועוגה מנומסים, אך לנז'רי סקסי וחושפני נוסח המאה השמונה עשרה בחדרי מיטות.

      בתמונה:
      גלן קלוז (משמאל) ואומה ת'רמן ב'יחסים מסוכנים'

      טס (1979)

      טס דרברפילד, צעירה ממשפחת איכרים עניים שמוצאם למעשה ממשפחת דרברוויל, משפחת אצולה שירדה מנכסיה באנגליה הוויקטוריאנית, נישאת מתוך רצון להציל את משפחתה מרעב לאלק, סדיסט שקנה בכסף את שמם המפואר ותאריהם של משפחת דרברוויל, משפחתה המקורית של טס. אל למען אהבתה האמיתית, אנג'ל קלייר, בן למשפחה מכובדת של מסיונרים, היא רוצחת את בעלה המתעלל בהתקף של זעם וטרוף ונמלטת עם אהובה. הם מממשים את אהבתם וימים אחדים הם נמלטים יחד משלטונות החוק, אך נתפסים. היא נעצרת ואחר כך נשפטת ומוצאת להורג. במקרה של טס היפיפיה, אופנת שנות ה-70 של המאה ה-19 דומה כמובן לזאת שלבשה אנה קרנינה; שמלות צמודות מותניים ותפוחות אחוריים מפוארות בגוונים עזים מעל מחוכים מצרי מתניים, כמו גם יופייה הטבעי, הפכה אותה לאישה נחשקת בעיני גברים רבים בסביבתה, אך לא עמדה בדרכה כשהיא החליטה ברגע של טירוף לעשות מעשה שהוביל למותה הטראגי. על התלבושות הלבנות והפרחוניות של כפריי מחוז דורסטשייר של אנגליה ותלבושות השכבה התושבים האמידים באותו אזור, אחראי אנטוני פאוול, זוכה שלושה פרסי אוסקר, בין היתר, גם עבור 'טס'.

      בתמונה:
      נסטסיה קינסקי (טס) ופיטר פירת (אנג'ל קלייר) ב'טס'.