ביום שישי האחרון (11 בינואר) ננעלה בפירנצה תערוכת אופנת הגברים Pitti Uomo ה-83 במספר, שכינסה מאות יצרנים ומעצבים שהציעו מרכולתם לקניינים, לקראת עונת חורף 2013-14. לוח הזמנים של האירועים המיוחדים במקום היה הפעם לחוץ באופן יוצא דופן, ולפחות חלק מהאשמה לכך אפשר לתלות בשבוע האופנה לגברים בלונדון, שיומו האחרון חפף עם יומו הראשון של האירוע האיטלקי.
התערוכה עצמה, שכללה יותר מאלף מציגים מרחבי העולם, התקיימה בפורטצה דה בסו, המבצר ההיסטורי בפירנצה, ונראתה רגועה מבעבר, ייתכן בגלל הכלכלה הגלובלית הירודה. משום שבאיטליה ובשאר אירופה מהדקים את החגורה, המציגים הסתמכו על קניינים משווקים מתפתחים, כמו רוסיה, סין וגם ברזיל. הדבר הוביל לשינוי בתמהיל הנוכחים. לפי רפאלו נפוליאונה, יו"ר Pitti, מספר הקניינים האיטלקים שהגיעו לתערוכה הנוכחית אמנם ירד, אבל מספרם של אלה המגיעים מחו"ל עלה בחמישה אחוזים.
גם אם מספר המשתתפים גדול יחסית, כמה מהמעצבים החביבים עלי, בין היתר יצרן הצעיפים פליירו סרטי ומותג התכשיטים הגותי 'גוטי', ויתרו על הנוכחות במקום העונה. מסתבר, שמחשבה דומה עלתה בראשם של אחרים. טרייסי סדינו, ממותג המשקפיים הלונדוני לינדה פארו, תהתה בקול האם גם המותג שלה צריך ללכת בעקבותיהם.
עם זאת, תאי התצוגה של החשודים הקבועים, כמו למשל זה של ברונלו קוצ'ינלי, יצרן אופנת הקשמיר הנודע, היו עמוסים בקניינים, והוכיחו כי זהות מוצקה של מותג עשויה להיות הכלי היעיל ביותר במלחמה נגד מיתון.
מצד שני, היה אפשר להבחין בשונות סגנונית גדולה יותר בקרב המציגים עצמם. בדרך כלל, אפשר לחלק אותם לשתי קבוצות יצרני חליפות היוקרה וספקים של אופנת רחוב. בקטגוריה הראשונה, הסגנון הפרפי-אוניברסיטאי הוא השליט הבלתי מעורער, ואפשר ללכת בקלות לאיבוד בתוך ים סריגי קשמיר בצווארוני V וחליפות אפורות, שהמכנסיים שלהן מקוצרים בדיוק בקו הקרסול. מנגד, בפינה של אופנת הרחוב, ההתמקדות היא בסגנון אמריקנה מזוייף ובאופנה המכונה 'בריטיש סטייל', כשניכר שאין ולו שמץ של אירוניה בשמות מותגים כמו Ivy Oxford, Italian Brand (החלק הראשון מתייחס לאוניברסיטה הבריטית; השני כמובן לאיטליה).
ועדיין, היה ניתן לזהות אלטרנטיבות בשני מוקדים אחרים של התערוכה, שהתקיימו במתחמים שכונו L'Altro Uomo ו-Touch!. למשל, S.N.S Herning, מותג דני המתמחה בסריגי דייגים עבים וכבדים מאז 1931. היום, הם מייצרים את הפריטים מצמר טהור מסוג חדש באותו המפעל בדנמרק, כשחמישה אורגים האחראים על כל הייצור, חותמים ידנית כל סוודר בתווית.
יחד איתם ניתן לציין את המעצב נייג'ל קבורן, שהציג גרסה העכשווית לפריטים ששורשיהם נטועים במדי בית ספר אנגלי מהסוג הישן ולמדי עבודה קלאסיים. ז'קטים עתירי נפח, ומנגד חליפות נער-בית-ספר צרות, נתפרו בבריטניה מצמרים מסורתיים ונוקשים יחסית. למעשה, פריטים רבים יוצרו מ'טוויד האריס', אחד מיצרני הטוויד המפורסמים, הוותיקים והמוערכים בעולם. המעצב שילב את כל אלה עם חומרים מודרניים יותר, חלקם חסיני מים, וכך הציל את הקולקציה מעודף נוסטלגיה.
מלבד התערוכה והמציגים הרגילים, האירועים המיוחדים ב-Pitti Uomo מושכים גם הם תשומת לב גדולה. אלה לרוב תצוגות אופנה ופרזנטציות מטעם מותגים ומעצבים הנמצאים בראש סדר היום האופנתי. הפעם, שני האורחים היו בית האופנה 'קנזו' ומותג אופנת הקז'ואל והמוזיקה 'מיסון קיצונה'. שניהם אמנם מבוססים בפריז, אבל אף אחד מהם לא מעוצב על ידי אדם צרפתי. קנזו, למשל, מינו לאחרונה את הומברטו ליאון וקרול לים, המייסדים והבעלים של הבוטיק הניו יורקי המתוקשר וההיפסטרי 'אופנינג סרמוני'.
התצוגה של קנזו התקיימה בקומה השנייה של אולם השוק המרכזי של פירנצה. הבחירה בתפאורה תעשייתית הייתה יוצאת דופן, בהתחשב בעובדה שהעיר האיטלקית העתיקה עמוסה עד להתפקע במיקומים וכיכרות מרהיבים. הקולקציה עצמה, לפי ההודעה לעיתונות, שאפה למזג בין העולם האורבני לאחד שמיימי. גוונים של כחול, הצבע הדומיננטי של הקולקציה, שולבו עם קשת של צבעי שקיעה אדמדמים, וכנגד פלטת הצבעים האווירירית, המעצבים הציבו פריטי אופנת רחוב מובהקים, בין היתר מעילי פרקה פרקטיים ותיקי גב.
בגדול, היה ניכר שליאון ולים יורים לכל מקום מתוך תקווה לפגוע לפחות במטרה אחת. היה בקולקציה, שהתפרסה על פני יותר מארבעים מראות, משהו לכל אחד מפריטים המיועדים ללבישה יומיומית, דרך לבוש פורמלי ועד מראות בהירים, אפלים, חלקלקים או קשוחים. ייתכן, שעריכה טובה יותר הייתה מטיבה איתה, ומוכיחה כי המעצבים אינם חוששים לקחת סיכונים (שטושטשו בסופו של דבר, תחת עודף הפרטים).
מנגד, המופע של 'מיסון קיצונה' שלא היה תצוגת אופנה כלל - התגלה, בדיוק לפי כל הכוונות, ככיף פשוט ומטופש. הוא כלל שלוש להקות צעירות, שכל אחת מהן ביצעה שיר אחד. הלהקות הוצגו לקהל על ידי שני מגישים מטעם המותג 'אמבוש דיזיין', שהיו כה חיוניים ומלאי אנרגיה, שהיה כמעט ונדמה שהם עומדים לבצע גרסה משלהם ל'גנגנם סטייל'. בכל הקשור למוזיקאים עצמם, היו על הבמה צמד התאומות השוודי Saint Lou Lou; השלישייה הצרפתית Yelle; והלהקה הבריטית Citizens!. בכל הקשור למוזיקה אפשר לומר, שהרוק החינני של הלהקה האחרונה, פיצה על העליצות של שתי הראשונות.
למרות שבאנו לראות את הבגדים, ההופעות עצמן לא היו מיותרות. אחרי הכל, חברי הלהקות דגמנו את הפריטים. מיסון קיצונה חוצבים זה זמן מה בתוך הסגנון הפרפי-אוניברסיטאי, והקולקציה הנוכחית לא הייתה יוצאת דופן מהבחינה הזו. הבנות לבשו מכנסיים הדוקים או מכנסיים קצרים, חולצות-שמלה ועליוניות בטקסטורה מנוקדת או בגוונים של אדום. הבנים, לעומת זאת, לבשו חליפות אפורות. הבגדים היו באותה רוח רטרו המאפיינת את החברים המודעים לעצמם במעגל ההיפסטרי. האסתטיקה המתקתקה שלהם שיקפה חיים נוחים של צעירים משועממים ומפונקים, ותאמה את המוזיקה שנוגנה במקום, שדיברה על אהבה מבלי להראות אפילו שמץ ממנה.
מכל מקום, הלהיט הלא צפוי של התערוכה היה התצוגה של אריק בירקסיו (Erik Bjerkesjo). המעצב השוודי הצעיר הציג את הקולקציה השלמה הראשונה שלו בפולימודה, בית הספר לאופנה של פירנצה (שהוא נמנה עם בוגריו). בשנה שעברה, בירקסיו זכה בפרס 'הכישרון הצעיר' בתחרות Who's Next? המתקיימת במקום, בזכות קולקציית קפסולה של נעליים ובגדים שהושפעו ממכלול השפעות, בין היתר להקת הפוסט-פאנק ג'וי דוויז'ן ועבודתם של אמנים בפירנצה. הפעם, תחת לחץ ציפיות אדיר, הוא הציג גרדרובה מינימליסטית ומשכנעת בשחור ולבן, שהוכיחה יד טובה בכל הקשור לחייטות. הבגדים עצמם היו מחייבים, אולם מבלי להיות קונבנציונליים יתר על המידה. הבחירה להציג אותם על קאסט של דוגמנים צעירים, התבררה כמוצדקת. הם ניכסו את המראה ואיזנו את הבגרות היחסית שאפיינה את העיצובים.
יוג'ין רבקין הוא המייסד, העורך והמנהל האמנותי של StyleZeitgeist Magazine