"אני לא מאמין ביוניסקס": ראיון עם דמיר דומה

תצוגת הגברים של דמיר דומה לחורף 2013-14, שהתקיימה בשבוע שעבר במסגרת שבוע האופנה בפריז, החלה במאבק. מאבק על כיסאות. גם אם האולם הזה הספיק לארח כמה מעצבים ידועי שם בעבר, בין היתר כריס ואן אש (העומד בראש בית האופנה דיור) או הבלגית אן דמולמיסטר, ספק אם מישהו ציפה – בהתחשב שדומה הצעיר, בקושי בן 30, אוחז במותג אלטרנטיבי למטיבי לכת - לכמות הקהל הגדולה שצבאה על הדלתות. בעלי הזמנות ונטולי הזמנות, רובם המוחץ בשחור אניגמטי, התפזרו במקום ועמדו (או ישבו) בכל מקום אפשרי. בשניות שקדמו לתחילת המופע עצמו, היה נדמה שפודיום הצלמים מוקף בעדר עורבים צפוף, וכי מאחורי ספסלי הישיבה אין קירות אלא המון של אנשים.

המציאות הזו עומדת בסתירה כמעט מוחלטת לשמועות המתרוצצות בעיר האורות, הקשורות להיקף ההצלחה המסחרית של המעצב הקרואטי-גרמני (וכעת פריזאי), שעיצוביו נחשבים מאתגרים סגנונית ויקרים אפילו בהשוואה לבתי אופנה עילית מוכרים; מצד שני, החוויה אותה מספק דומה היא כה אותנטית, וכה מנוגדת לקולקציות המונעות מתחשיבים כלכליים המאפיינות מותגי ענק, שספק אם הוגן להתייחס להצלחתו במושגים כאלה. משום שיותר ממעצב מצליח – רק בשנה האחרונה חנך בוטיק עתיר אווירה ומוסתר למדי ברחוב פובור סן הונורה היוקרתי בעיר – דומה הוא מסוג הקולות שמסוגל לשנות את הדרך בה המקהלה כולה נשמעת; ובמונחי אופנה – מעצב שמסוגל להסיט תנועת הסגנון. גם אם מתרוצצות בעיר האורות שמועות ספק-מרושעות לגבי כמה מכל הרעיונות שהוא מציג נמכרים בסופו של דבר, העניין שדומה מעורר כמעט חריג.

ארבעה צופים מישראל (שני עיתונאים, צלמת ומעצבת נעליים), שנכחו במקום (מי על ספסל, מי על הרצפה) הצביעו על העובדה הפשוטה שהמסרים שדומה מעביר פורצים אפילו את גבולות הלבנט. דומה תרם לכך בעצמו, כאשר הגיע בחודש אוקטובר האחרון לישראל, כדי להשתתף בשבוע האופנה חולון כאורח הכבוד של האירוע. וכמעצב שתמיד שזור ביצירתו סיפור נוודי ברמה כזו או אחרת, מסתבר שהביקור הותיר בו רושם עז, גם אם ישנם רמזים לטראומה קלה, לפחות בחלקו הראשון של הביקור.

"היה לנו כזה זמן נהדר. זה היה פנטסטי", הוא מספר דקות ספורות לאחר שהסתיימה התצוגה, כשבאוויר שולטים עדיין חשמל של התרגשות וברק עיניים נוצצות. "ביומיים הראשונים קצת התקשנו בגלל שהיו לנו המון התחייבויות עם המוזיאון וכדומה, אבל יש לנו כמה לקוחות בישראל, חנויות, שטיפלו בנו, הוציאו אותנו לבלות, לארוחות ערב".

תל אביב היא לא כמו שהיא נראית מבחוץ
"לא. אחרי היום השני אמרתי לעצמי שאני לעולם לא אחזור. אחרי היום הרביעי כבר אמרתי 'אני רוצה לחזור'. אני חושב שהיו לנו 24 שעות בהן יצאנו למסעדה הזו, איך היא נקראת? מונט-משהו".

הוטל מונטיפיורי?
"כן, הוטל מונטיפיורי. הלכנו גם למקום אפילו טוב יותר – טוטו. זה היה אדיר. ואז יצאנו למועדון המטורף הזה שנקרא 'החתול והכלב'. זה היה מאוד כיף. האנשים הם מאוד קוליים, מאוד נינוחים, ומאוד פתוחים. התרשמתי מאוד".

אז אתה צריך לשוב
"אני אשוב".

שתי הקולקציות האחרונות שחשף בחודש האחרון, זו לחורף הבא לגברים וקדם-סתיו לנשים, מעידות על תקופת שינוי מהותית בסגנונו. ציניקנים יאמרו שהן המסחריות ביותר שהפיק עד כה; מבקרים עם מעט פחות רוע בליבם, יגלו בהן כוונה כנה להתחלה כמעט מחדש. "זה לא היה שינוי בכיוון", הוא מבהיר. "אלא פרספקטיבה חדשה בעבודה שלי. רציתי להתרחק מהכיוון הנוודי האפל הכבד, שעבורי הוא כבר לא מודרני יותר."

נקודת המוצא שאפיינה את תחילת דרכו עם הצגת קו גברים ב-2007 (קולקציית הנשים הצטרפה כמעט שלוש שנים לאחר מכן) הייתה התנגדות מוחצת למסורת הלבוש המערבית המסורתית, והביאה אותו לאמץ מראה נוודי, חייטות מרוככת והשפעות אתניות-אוריינטליות ברורות. פעמים רבות השוו בין עבודתו לכוונות שאצר בתוכו האוונגרד היפני בשנות ה-80 של המאה הקודמת, כשקידם צלליות המנוגדות כל כך לקו הגוף שהיה מקובל באירופה. כעת נראה – ושתי הקולקציות סובבות סביב אותו הנושא - שהמרדנות סיימה את תפקידה עם תהליך ההתבגרות. דומה, גם אם הצעותיו יוצאות מגדר הרגיל הפשוט, אינו חושש עוד לשלוח את ידו אל חליפות מחויטות ואל פריטים שיש להם שורשים בגרדרובות המערביות הממוצעות. למעשה, ייתכן שגם הוא הבין אמת פשוטה – אלטרנטיבות שיש להן נקודות מגע עם המציאות המוכרת, ולא זרות לה לחלוטין, הן תמיד אפקטיביות הרבה יותר.

מה גרם לך לשנות את דעתך בעניין הסגנון?
"זה התחיל עם קולקציות הנשים למען האמת. זה היה המקום בו התחלתי להכניס לקולקציות צבעים חזקים יותר, מוטיבים של בגדי עבודה, שימוש בטלאים, ולחבר כל מיני סוגים של צבעים ביחד. אני חושב שמהמקום הזה הגיע הביטחון העצמי ללכת לכיוון הזה. מכאן שילבתי את זה בקולקציות הגברים, וקצת דחפתי את כל הרעיון קדימה".

אותו 'קדימה' בא לידי ביטוי בכל פרט על מסלול תצוגת קולקציית הגברים, ועל חשבונו של כל אפיל מזרחי. החל מהרקע והמסלול הפיזי, שכוסו בפרקט עץ כהה, ששיווה לאולם החדגוני תחושה חמימה של דירה מקומית, וכלה בפריטים עצמם. זו הייתה קולקציה חזקה, במובן הפשוט ביותר של המילה. החייטות נעשתה ביד אמן ושיוותה לנעשה צורה ממשית ונוכחת, כמו ז'קטים ששרווליהם פוסלו במעוגל, או מכנסיים, שלמרות שנגזרו רחוק מהגוף, לא איבדו את זהותם המוצקה. במקום ערבסקות, או גוונים מתובלים בריח דרך המשי, שנכחו בעברו המקצועי, אחז דומה בשלל מוטיבים ספורטיביים ובפלטה שמרנית יחסית של אפור-כחול-בורדו, ובטקסטורות גראפיות מהונדסות, לרבות משחקי משבצות מודרניסטיים או דוגמאות מסולסלות על סריגים. השכלתנות המכוונת ניכרה בכל פרט, ועם זאת לא פגמה ולו במעט בדחף הרגשי שהיצירה מעוררת. היו בה מנות נדיבות של זוויות חדשות על מציאות מוכרת.

היו המון 'חליפות' על המסלול. אמנם בפרופורציות חדשות, אבל עדיין
"כן, כן. אני חושב שהפרופורציות חדשות. הקולקציה הזו עוסקת בצורה, בבניה של הפריטים. כששוכחים מהצבעים ושאר הדברים, היא באמת עוסקת בדבר טהור, בקווים נקיים. השרוולים הגדולים שצצים וצורת הזרועות החסונות."

שמתי לב שהיה שימוש בהרבה חומרים קלאסיים, אבל בצורה שהיא מאוד לא קלאסית
"אני לגמרי מסכים איתך. למשל טקסטורת ה'סולט-אנד-פפר' [מרקם גרעיני ואפור המזכיר פלפל שחור ומלח – ל.ש.], הצמר הכבד, הקורדורוי, הסריגים. אתה יודע, אמרתי את זה מקודם, שזה היה נראה באווירה של מועדון סקי גרמני. אולי בגלל הנעורים שלי. אני לא יודע."

כשראיינתי אותך בפעם הראשונה, ב-2008 אני חושב, אמרת לי אז שאתה רוצה לעשות דברים לגמרי אחרים באופנת הגברים. אולי אפילו להתנגד לה. זה השתנה עכשיו, לא?
"אתה יודע, נקודת הציון או אבן הדרך המשמעותית ביותר בשנים האחרונות הייתה הצגת קו הנשים. בתחילת הדרך הצגתי הרבה רפרנסים שבאו מבגדי נשים, וחיפשתי אינטרפטציות חדשות לבגדי גברים. זה עד היום משמש כיסודות בעבודה שלי, למשל הז'קטים הרכים יותר. אבל כשהתחלתי עם בגדי הנשים הייתי צריך לכוונן מחדש את בגדי הגברים. אני לא מאמין בגישת יוניסקס."

עוד על שבוע האופנה בוואלה! אופנה:
הכל על עונת חורף 2013-14