היפר-מאניה: קולקציית הביכורים של היפומאניה

ההגדרה הקלינית של 'היפומאניה' היא הפרעת מצב רוח שהסימפטומים שלה באים לידי ביטוי בנקודות קיצון, של תחושות כמו מצב רוח מרומם, אובר-פעילות וים של מרץ. גרסה לייט אם תרצו, של החצי האנרגטי של מחלת המאניה-דיפרסיה. הסטייליסטית תמר מרקוביץ' מזדהה עם התסמינים האלו, ברמה הקונספטואלית, ולכן בחרה לקרוא כך למותג האופנה החדש שלה.

את הבלוג היפומאניה פתחה מרקוביץ' כבר לפני שלושה חודשים, מתוך כוונה להפוך אותו לחלק אינטגרלי מהמותג שיוולד אחריו. בפלטפורמה השיווקית הזו, אפשר למצוא רפרנסים של סטייל, אינפורמציה מעולם הקוטור, והגיגי אופנה של מרקוביץ' עצמה ושל פאשניסטות מתארחות. השבוע השיקה הסטייליסטית את המותג עצמו, המבוסס על יבוא אישי של בגדי נשים מסין. וכן, היא מודעת לקונוטציות השליליות שזה מעורר, אבל מבחינת מרקוביץ', זה מאפשר לה לשמר את הערך העליון שחרטה על דגל ההיפומאניה – מחירים נגישים לצרכן, כאלה שמתחילים ב-69 שקלים לקולר דמוי פנינים, ומסתיימים ב-399 שקלים עבור בלייזר צמר מחויט.

הקולקציה תימכר בקרוב בחנות המקוונת שתהיה חלק מהבלוג, וסריקה חטופה שלה חושפת פסיפס כיפי שמורכב משמלות לבד, חצאיות צמר צבעוניות שמזכירות פתיתי קונפטי, סריגי אוברסייז שעירים, חולצות מכופתרות עם דיטיילים של חוטי צמר בדש, וג'קטים מחוייטים מצמר בעלי סילואט הדוק ומפוסל. למרבה הפלא, דווקא נוכחות הפוליאסטר, שהוא בגדר אבי המזון של אופנת הייבוא מהמזרח, היא מצומצמת. טווח המידות, לעומת זאת, פחות חופשי ומאושר, וכיאה למותגי הייבוא שמותאמים לגזרות הצנומות שבמזרח, גם בהיפומאניה' אין חריגה בנושא.

מרקוביץ', 32, עובדת בתעשיית האופנה המקומית כבר תשע שנים. מי שהלכה בתחילת דרכה בתלם האקדמאי של לימודי מדע המדינה והשלמות לתואר שני בפסיכולוגיה, שינתה את מסלול חייה בעקבות "טיסה גורלית" כדבריה, בה שירתה וליוותה בתור דיילת את הבעלים והפמליה של המותג הצרפתי 'NAFNAF'. הדיילת הצעירה נשבתה בקסמיהם של הסטייל ורזי העולם השלם שמאחוריו ובשנייה בה חזרה ארצה, פשטה מרקוביץ' את מדי הדיילת ולבשה את מדי הסטיילינג.

בשנים האחרונות עוסקת ברקוביץ' בסטיילינג אישי, הפקות אופנה וקטלוגים, וכותבת על אופנה במגזינים שונים. היא הגישה תוכנית בערוץ האופנה ובעבר הייתה גם בעלת בית הספר לסטיילינג 'סטודיו 16/23' בשותפות עם הסטייליסטית ועורכת האופנה שרונה בונד-מטרסו.

"בגדול, אף פעם לא הייתי חושבת על פתיחת חנות אופנה. בעיקר בגלל שאני לא רואה את עצמי יומיום נמצאת בחנות בגדים. כן רציתי שאם יהיה לי משהו כזה, אז שיהיה לי איזשהו קשר אישי עם הלקוחות. הקונספט של 'היפומאניה' הוא כזה שמאפשר את המגע הכמעט אישי, זה בעצם נותן לי את הדרך להביא לידי ביטוי את כל מה שעשיתי במשך תשע שנים בתעשייה הזו. אני חושבת שגם העיסוק שלי וגם התפיסה שלי היא תמיד קצת יותר מתפלספת, אני חייבת את העומק, זו ההיפומאניה הזו שוב. בגלל זה גם היה לי חשוב לקרוא לזה מותג אופנה ולא חנות. חשוב לי הערך המוסף של הבלוג. לא יכולתי לעשות משהו שהוא מנותק מתוכן".

הקולקציה של מרקוביץ' מורכבת מפריטים שנבחרו על ידה בקפידה אחד אחד. היא חרשה את השווקים הסיטונאיים בסין וניפצה על הדרך את הילת האידיליה המיתית שעוטפת את קניינות האופנה. "סין זה מקום שקשה להגיע אליו לבד. היו לי שמות של אנשי קשר אבל לא הכל התפתח כמו שקיוויתי, וגיליתי שלא פשוט להיות אישה לבד בסין באופן כללי. הרעיון היה לעבוד עם סוכן אבל נתקלתי בקשיים לא צפויים ומצאתי את עצמי, בקטע פסיכוטי לגמרי, מסתובבת לבד בשוק שהגודל שלו הוא פחות או יותר כמו גוש דן".

מרקוביץ' גם מערערת על התדמית הרעועה של ייבוא מהמזרח. "זו ממש חנות ממתקים. בניגוד לכל מיני מחשבות שיש לנו על השוק בסין, יש שם הכל, בכל הרמות ובכל רמות המחיר. זה ממש לא תאילנד, כולם היום מייצרים בסין. אפילו המשרדים הראשיים של זארה יושבים בסין למשל".

התדמית הרעועה נובעת מהשילוב של מחירים גבוהים ושל רמת איכות שלא תואמת אותם בלשון המעטה.
"העיקר מבחינתי זה לשמור על שני ערכים – מחיר נגיש ובגדים שיש להם כח. אני לא אגיד 'אופנה שאין במקום אחר' כי זה גם שטויות, כי אופנה יש בכל מקום. זו גם אחת הסיבות שלא רציתי לפתוח חנות, כי אני חושבת שהכל קיים. אני חושבת שהערך המוסף של ההשראה ושל הסגנון שמופיע בקולקציה, יש לזה כח בפני עצמו, וזה מה שאני רוצה לעשות – להביא דברים שיש להם כח ויכולים להרכיב ארון. יש איזו ביקורת אוניברסלית על זה שבגדים מהמזרח הן נורא זולים ואז מוכרים אותם במאות אחוזים, ויש פה המון עבודה וכסף, הנסיעה למזרח, הייבוא, המכס וכל הדברים האלה, בסופו של דבר זה מגוחך הביקורות האלה שלפעמים משמיעים".

בתור סטייליסטית – אשת מקצוע שכל היום מוקפת במעצבים שנאבקים על לשרוד, את בטח ערה גם לביקורת אחרת מהזווית שלהם.
"הייתה לי שיחה עם אחד המעצבים הבולטים בשוק, שהוציא את הבטן המלאה, ויכול להיות שבצדק. אני חושבת שהכל שאלה של תמחור הוגן, ושל מיתוג. התחלתי לעבוד על אופציות של יצור לצד הייבוא, זה משהו שהוא כבר בתהליך, ובשלב הראשון מדובר באקססוריז. הנחת המוצא שלי היא לחשוב כמו רשת ולא כמו בוטיק. אני קונה ברשתות, אני צרכנית של רשתות, אני חושבת שמשהו כמו 70% מהארון שלי זה רשתות ו-30% זה של מעצבים מחו"ל ומהארץ. אין מה לעשות, אני לא יכולה להרשות לעצמי יותר מזה, אבל זה גם נכון בעיניי. רוב האנשים הממוצעים לא יכולים להוציא 4,000 שקל על נעליים של ברברי. יחד עם זה, חלק מבגדי הרשתות שלי לא מחזיקים פחות זמן מהנעליים של ברברי. יש לי בגדים מגיל 18 של מנגו ושל זארה".

הייצור מתעתד להתרחש אף הוא בסין, כשמרקוביץ' מודעת למצוקות השוק המקומי. "זו נקודה נורא נורא כואבת העניין של הייצור המקומי, אבל בסופו של דבר אין דרך לייצר בארץ במחירים שהם שפויים לצרכן הישראלי. יש פה דילמה שהיא כמעט דילמה מוסרית קשה, אוקיי – או שאני תומכת עכשיו בייצור המקומי, או שאני באה לקראת הצרכן, והתחרות היא הרי כל כך גדולה. אני בחרתי בשלב הזה בצרכן, ולבחירה הזו יש את המשמעויות שלה, שזה בעצם יצור במזרח".

"אני לא מתיימרת להיות מעצבת אופנה. גם כשאייצר בעצמי, אז רוב הדברים ישענו על עיצובים אחרים קיימים, אני מודה בזה בפה מלא. יש כאן מעצבים שעושים אמנות, חד משמעית. אני לא חושבת שאני עושה אמנות, אני חושבת שהמעצבים האלה ראויים להיות מתוגמלים על העבודות שלהם כאמנות ואתה משלם על היצירה הזו. יש את העניין הזה של שרשרת המזון של האופנה, אי אפשר להתעלם מזה. מעצבי העל בפריז - ואגב גם לנו יש את מי שמתחרה היטב בכישרון של גדולי המעצבים באירופה ובארצות הברית, ויוי בלאיש למשל, או יוסף שלא מפסיק להתחדש, או אלון ליבנה שעושה פלאים עם גוף האישה - כל מיני אנשים כאלה, אי אפשר להכניס אותם באותה נשימה עם 'קאלה' ו'אמה' וכל מיני אחרים, אבל גם המחירים והשימוש של הדברים הם שונים".

אמרת שאת מעדיפה לחשוב במונחים של 'רשת', מילה שלא מעט קולגות שלך סולדות ממנה.
"כן. אני מאמינה בבגדי רשתות. אני באמת ובתמים מאמינה שהעניין הוא הרבה יותר בפנים מאשר בחוץ, כלומר במוח ובהשראות, מה אתה יודע על אופנה, כמה אתה מתעניין ואיך אתה לובש, בסופו של דבר כולנו לובשים דברים די דומים אנחנו פשוט מניחים את זה קצת אחרת, ואנחנו מכניסים את הצבע או את האישיות שלנו בנגיעות, וכן השתדלתי להביא את זה לידי ביטוי בקולקציה ודרך התוכן בבלוג".

מה מבדיל אותך ממותגי הייבוא האחרים הקיימים בשוק?
"הרעיון הבסיסי הוא מאוד דומה, ועכשיו זה עניין של סגנון. אף אחד לא ממציא פה את הגלגל, להביא בגדים מהמזרח ולמכור אותם בארץ זה משהו שהוא בהחלט לא רעיון מקורי שלי. לא הייתי עושה את זה אם לא הייתי חושבת שיש לי משהו שהוא קצת אחר להגיד או אם לא הייתי מאמינה שגם יש לי את הדרך שלי להגיד את זה. אני כן חושבת שזה יוצא דופן, גם ל'עדיקה' (חנות אופנה אונליין של ייבוא בגדים מהמזרח – ר.ו) יש את הייחודיות שלה, ול'אמה' ול'קאלה' שפחות או יותר התחילו את העניין הזה, ויש ריספקט על העבודה המסחרית המצויינת שלהן. אני מאוד מכבדת את כל אחד מהגורמים שמצליחים להשתתף במשחק של האופנה בישראל. אני חושבת שכל אחד מהם שותף ליצירה של איזה שיח שהוא יותר אופנתי".

השאלה היא אם יש מקום לכולם, אם אין הצפה של מותגים דומים שחוזרים על עצמם?
"את לא תשמעי אותי אומרת לעולם שיש הצפה בשוק האופנה, כי אני חושבת שאם יש ריבוי עיסוק באופנה הוא רק חיובי. אני גדלתי בעתלית בסוג של פריפריה, ואני זוכרת את הפתיחה של 'מנגו' בקניון חיפה ואת המפגש הזה עם אופנה בינלאומית, ואת חווית הקנייה הבינלאומית פעם ראשונה כשהייתי תיכוניסטית. אני זוכרת את התחושה שהייתה לי, וכמה השתנה מאז ועד היום, וזה שינוי מבורך ומדהים. 'קסטרו' לדוגמא, יש עליהם המון המון ביקורות של כל מיני אנשים וכאלה שאומרים 'לא תראו אותי לובש קסטרו בחיים'. אני נורא לא מצדדת בזה. הם עושים עבודה מדהימה של מיתוג, ובעיקר אני חושבת שהם אלה שמאפשרים את כל הצמיחה של השוק הזה, העובדה שהם מתנהגים לפי סטנדרטים בינלאומיים. זה מציב רף מסוים, והעובדה שיש ריבוי שחקנים והעובדה שיש הצפה בעצם רק מעלה את הרף כל הזמן".

טווח מחירים:
חצאיות ומכנסיים: 169-259 שקלים; שמלות: 149-359 שקלים; טופים: 199-320 שקלים

מכירה מיוחדת של פריטי היפומאניה תתקים ביום שישי 1 בפברואר, 10:00-15:00 בסטודיו אילנה ברקוביץ, דיזנגוף 264, תל אביב (כניסה אחורית).