פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אופנה מבעד למסך שטוח

      השידורים החיים של תצוגות האופנה הם אלה שעלולים לסכן את התעשייה כולה - לא רק שהם מתחרים במבקרי האופנה, הם גם גורמים למעצבים להפיק שואו מוגזם. טור דעה

      קולקציית חורף 2013-14 של אלכסנדר וונג בניו יורק (AP)
      האם שידורים חיים ופנייה לקהל רחב יותר מייצרים שואו מוגזם מידי? תצוגת אלכסנדר וונג בניו יורק (צילומים: AP)

      לפני כשבועיים, במסגרת העונה ה-11 של תוכנית ריאליטי מעצבי האופנה "פרוייקט מסלול", המשודרת בימים אלה בארצות הברית, הודח מתמודד שניסה למרוד בגזרות המחמיאות והסטנדרטיות לטובת אמירה אמנותית (אם כי לא משוגעת מדי). רגע לפני שהודח הסביר לו המעצב וחבר צוות השיפוט, זאק פוזן, כי מעצב טוב נמדד ביכולת שלו להלך על הגבול הדק שבין אופנה למסחר. או במילים אחרות: המרד בגזרות הצמודות הוא קונספט מעניין, אבל הקונספט היחידי שמעניין את הלקוחה שלך הוא להיראות טוב. אם תצליח לעשות את זה ולשמור על היושרה האמנותית שלך על הדרך – משימה בלתי אפשרית לרוב - תזכה באהבת המבקרים והקהל גם יחד.

      גישת הקו הדק של זאק פוזן – שהוא עצמו, יש להודות, אינו תמיד מצליח לשמור עליה - נכונה במיוחד לזמנים הנוכחיים ולשינויים הטכנולוגיים והכלכליים שעוברים על העולם כולו בכלל, ועל עולם האופנה בפרט. כמובן, שככל שדק הקו יותר, כך גובר הלחץ על מעצבי האופנה לספק את כולם ולהיראות אטרקטיביים יותר מבעד למסכי הטלוויזיה והמחשב.

      הטלוויזיה הגבירה את הלחץ על מעצבים להיות נגישים יותר עבור הקהל, והאינטרנט בטח שלא עשה את החיים קלים יותר. עליית כוחה של הבלוגוספירה בשנים האחרונות, כמו גם פלטפורמות מקוונות משוכללות של תקשורת אופנה, היא מסר מבלבל מאוד למעצבים שחוששים לשלום האימפריה שלהם. אם קודם הם היו צריכים לרצות רק את אנה ווינטור (משימה לא קלה מלכתחילה), עכשיו גם לליאנדרה מדין יש מה לומר.

      שבועות האופנה לעונת חורף 2013-14, הנחתמים בימים אלה עם זה שמתקיים בפריז, אמנם עוררו שוב את הוויכוח הישן בין עיתונאים-בלוגרים-מעצבים מחדש, אבל באותה ההזדמנות הם גם סימנו וויכוח נוסף שצריך להדאיג את כולם, הן את העיתונאים הוותיקים, הן את הבלוגרים החדשים, הן את המעצבים ואפילו את הקהל הרחב. במילים פשוטות - תצוגות אופנה המועברות בשידור חי באינטרנט צפויות להיות המסמר האחרון בארון הקבורה של תעשיית האופנה כפי שאנחנו מכירים אותה כיום, וכולנו עלולים לסבול מכך.

      יוג'ין רבקין על המלחמה המסלימה בין העיתונאים לבלוגרים

      קולקציית חורף 2013-14 של מרק ג'ייקובס (AP)
      הלחץ על המעצבים הולך וגדל בהתמדה. מתוך תצוגת מרק ג'ייקובס לחורף 2013-14

      "לא נוח לי לחלוק את הקולקציות לצד חטיף, אפילו אם הוא מוגדר כחטיף הרשמי של שבוע האופנה של מרצדס בנס", כתבה ק'תי הורן, מבקרת האופנה של הניו יורק טיימס. "אני מבינה שאופנה היא גם הזדמנות שיווקית, ממש כפי שהבנתי שאופנה הייתה (פעם) תיאטרון או שבעתיד היא תהיה מוגבלת כמעט כולה לרשת. [אבל] אוסקר דה לה רנטה בחסות נטפליקס [חברת שידורי הווידאו ברשת]" ממשיכה הורן להלין, "הוא אורגניזם של טכנולוגיה חדשה שביעילות תחסל את המערכת כפי שאנחנו מכירים אותה".

      החשש של הורן מופנה בעיקר לשינוי המערכתי של מבנה תעשיית האופנה. שידורי התצוגות בווידאו מאפשרים גם הצגה של קולקציות מחוץ למסגרת הפיזית של שבוע האופנה, ולמעשה בכל מקום ובכל זמן. באופן הזה, הם מוחקים את הצורך במסגרת מארגנת וקבועה. לראייה, אפילו עיתונאית האופנה סוזי מנקס כתבה כי את סופו של שבוע האופנה בניו יורק ראתה דרך האייפד, לאחד שנאלצה לעזוב את מנהטן לטובת לונדון.

      את העדות לכך ששבוע האופנה בצורתו המוכרת עשוי להיכחד, מספק אחד הנתונים משבוע האופנה האחרון בניו יורק - הצופים בשידור החי באינטרנט של שבוע האופנה עלו בכ-65% על כמות המבקרים באירוע עצמו. אפשר לנחש בקלות שהרייטינג הגבוה הזה מוביל גם לפרדוקס. הרצון לפנות להמון ולמקסם את הרווחים, ולהעביר את החוויה בצורה וירטואלית, הוא זה שעלול לפגוע בסופו של דבר באירוע הפיזי, שמייצר מקומות עבודה ספציפיים ומכניס לעיר ניו יורק כ- 850 מיליון דולר. הרי מי צריך אירוע בשר ודם כשמה שחשוב זה המסך? בקיצור, מלכוד 22 של ממש.

      דיויד בקהאם ועיתונאית האופנה הוותיקה סוזי מנקס (משמאל) בתצוגת אביב 2013 של ויקטוריה בקהאם, ניו יורק, ספטמבר 2012 (GettyImages , Peter Michael Dills)
      עיתונאית האופנה סוזי מנקס (משמאל). צפתה בסוף שבוע האופנה האחרון בניו יורק מהטבלט (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

      ברמת המיקרו, גם האופן בו נערכים מעצבים לתצוגות האופנה מתחיל להשתנות. אם פעם לצורה שבה דוגמנית נראית במציאות הייתה חשיבות, כיום יותר ויותר מעצבים משתמשים בווידאו בתהליך סינון הדוגמניות בתצוגה. הקריטריונים לבחירת דוגמנית משתנים לטובת דוגמניות ש"עוברות מסך". תחשבו על הקילוגרמים הנוספים שמצלמה נוטה להוסיף ותעשו את החשבון לבד באשר להשלכות של הווידאו על תפישת הרזון בעולם האופנה.

      ויותר מכך, גם תפקיד העיתונאי – פעם המקשר בין המעצב לקהל הרחב - עלול להפוך למיותר. הורן אולי הסתפקה בהערת שוליים עוקצנית, אך ונסה פרידמן מה-Financial Times הוותיק, מפרטת את החששות שלה באופן חמור יותר. "אני זוכרת שפעם דיברתי עם ג'ורג'יו ארמני", היא כתבה. "הוא היה לא מרוצה אחרי ביקורת שכתבתי עליו. ארמני אמר לי שבחדר התצוגה יש לו הרבה בגדים קלאסיים, אבל כולם אמרו לו שהתצוגה תיראה משעממת אז הוא החליט לתבל את המופע". התוצאה של המעשה של ארמני הייתה מסלול אופנה שנראה מקרוב כמו תהלוכת תחפושות, כך על פי פרידמן. אלא שכאן טמונה הבעיה. סביר שארמני לא כיוון לשורות הראשונות, בהן יושבים לרוב עורכי אופנה, אלא לצופים שיושבים מול המחשב. ההגזמה והביזאר שהציג המעצב אולי נראים רע מקרוב, אבל מצטלמים נהדר מרחוק. וזה מה שכעת חשוב.

      הגישה של פרידמן ושל הורן מרגישה אולי עבור רבים כמתנשאת. הרי מה להן ולעמיתיהם שמאפשר להם להחליט עבור הקהל מה לביש ומה לא. אבל בפועל, התפקוד שלהן כחוצץ בין המעצב לבין כל השאר מובן היום יותר מתמיד. אילו לא הייתה ביקורת בעולם, לא היה בו גם מקום לשיפור. אבל יותר מכך, החוצץ הזה חשוב קריטי והכרחי לא רק ברמת השמירה על ערכי היופי והאמנות, כי אם בשמירה על האיזון המערכתי שבין המעצב לצרכן. אתרים כמו מודה אופרנטי למשל, המאפשרים לצפות בתצוגה ולרכוש מיד את הבגדים המוצגים בה, עלולים ליצור אפקט הרסני נוסף, הקשור לאופן בו פרק הזמן בין קולקציה לקולקציה מתקצר על פי דרישת הקהל. הרי אם פחות זמן מושקע במחשבה על הקולקציה ועל תפירתה, כך גם הקונספט והמחשבה מוקרבים על מזבח העמידה בזמנים.

      כמו הפרפר הקטן שמייצר צונאמי בצד השני של האוקיינוס, כך גם החשיבה הבלתי מזיקה לכאורה של ארמני ומעצבים אחרים, שבפועל מוותרים על תיווך הביקורת של העיתונאים, מכערים את הבגדים ומקשטים אותם קישוט מיותר לטובת שוט יפה. כאשר רשתות אופנה המוניות, שכעיקרון משכפלות את העיצובים היישר מן המסלול, מחליטות להעתיק את הכיעור והביזאר, הן מפיצות אותו לכל העולם ומסייעות לו להיטמע כנורמה חדשה של יופי.

      היכולת המתפתחת של מעצבי האופנה לעקוף את הביקורת באמצעות שידור התצוגות לקהל הרחב, היא זו שעתידה להפוך אותם לגיבור הטרגי של עולם האופנה ולגרור תעשייה שלמה למקום אפל מאוד. הדיון בגישות השונות הללו - עכשיו במיוחד, כשלטכנולוגיה יש את הפוטנציאל להשפיע בצורה דרמטית כל כך - חשוב יותר מתמיד. גם אם לא בהכרח יצליח לעצור את הבלתי נמנע.