תצוגות אופנה הן קודם כל מפגן של יכולת. במותגים מסחריים והמוניים, שנשענים בימים כתיקונם בעיקר על מכירת בגדים פשוטים וזולים, המטרה הזו מתחדדת אף יותר; אחרי הכל, המטרה היא להפיק שואו מתוקשר ולא בהכרח עיצובים קונקרטיים שהקהל הרחב אמור לרכוש בסופו של דבר. מיתוג הוא שם העניין.
לקבוצת רנואר, שקיימה הבוקר (שני) את תצוגת האופנה העונתית, הייתה הפעם גם כוונה נוספת, מלבד נפנוף עיקש בכישורי המעצבים ציון 20 שנות פעילות לקבוצה, החולשת כיום על רשת 'רנואר' ועל רשת 'טוונטי פור סבן'. מה שהתחיל כחנות קטנה בתחילת שנות ה-90, הפך עם השנים לאחד השחקנים הראשיים בשוק האופנה המקומי, עם 105 נקודות מכירה לרשת האם, ועוד 37 לרשת הבת, שנוסדה ב-2008.
וכמו כל יום הולדת עגול, אי אפשר מבלי להפיק אירוע רחב היקף. שני המותגים השייכים לרנואר הציגו הבוקר את קולקציית הקיץ החדשה, בשתי תצוגות נפרדות, שהתקיימו זו אחר זו. ניכרה השקעה בחלל התצוגה שנבחר בנמל תל אביב, אשר היה רחב ידיים. לתצוגות הוקדמו עבודות וידאו-ארט שהופקו בפזרנות והמסלול עצמו שינה את סגנונו בין התצוגה הראשונה לשנייה. לרגל המאורע, אף הוטס ארצה הדוגמן לשעבר והשחקן ג'ייסון לואיס, המוכר כ'אבסולוט האנק' מסדרת הקאלט 'סקס והעיר הגדולה'.
בהתחשב בעובדה שלואיס לא עלה על המסלול, אלא רק נאם שורות ספורות של דברי פתיחה כלליים שהיו יכולים להיאמר על ידי כל בן אנוש, עלתה שאלה קונקרטית מהו הקשר בין לואיס לרנואר, ומדוע דווקא הוא מדבר על רשת ישראלית, שסביר להניח ששמע עליה לראשונה רק לאחרונה? מסתבר, גם לאחר שיחה עם נציגי יחסי הציבור, שאישרו שהדוגמן-שחקן הגיע במיוחד עבור רנואר, כי אין תשובה אחת ברורה. גם אם התרוצצה בקהל שמועה חיוורת הגורסת כי יש סיכוי לחבירה עסקית עתידית בין שני הצדדים ללואיס מותג אופנה חדש שהשיק מעבר לים כל עוד שהמידע הזה לא הובא לידיעת הציבור, האיש עמד על תקן פנים יפות שלא מייצגות דבר מלבד עצמן.
מיותר לציין שמותג שנזקק לדמות מפורסמת אך נטולת כל הקשר נראה לעין כדי ליצור הדים תקשורתיים, ובמיוחד ביום חג, צריך לחשוב היטב על התרומה הקונקרטית שלו לשוק הישראלי. למרבה המזל, ציון 20 השנים, כמו גם שתי תצוגות האופנה לקיץ 2013, מספקות הזדמנות לפתיחת פנקסים.
לרשת רנואר חסר בעיקר את המעמד של טוונטי פור סבן, שהיא רשת זולה וצעירה אך שנחשבת חדשנית ונועזת, וכבעלת סטייל שוקק במיוחד. אם בתחילת דרכה, ובמיוחד בקו הגברים שהחל את צעדיו לפני כעשור, גישרו הקולקציות של רנואר בכישרון בין מראה רשתי נוסח קסטרו למותגי מעצבים (נניח 'כאוס'), הרי שכעת נפוצה שם גישת סופרמרקט האופנה, זו הפורטת את האמירה האופנתית לפריטים ספציפיים, קלים לעיכול ושנטועים בזרם המרכזי. כך למשל, החודש יצאה הרשת בקמפיין המתמקד במכנסי ג'ינס בצבעים, שכולל מודעות פרסומת עם צילום מכנסיים ולא דוגמנים. קרי, זו לא אופנה, אם כי בגדים, וגם היתרון היחסי הופך נתון לא לערכים של סגנון חיים, אם כי לערכים של פרקטיקה ומחיר. כמובן שקל הרבה יותר למכור בגד מאשר חזון לעם, הבעיה היא שלראשון יש רווח בטווח הקצר, ואילו לשני דווקא בטווח הארוך.
על הרקע הזה, התצוגה של רנואר, שהייתה כאמור הראשונה מבין השתיים, ניסתה לספק חוויה שונה מזו המתנהלת בין קולביה בחנויות. כפי שהמחיש סרטון הווידאו הפותח, שצולם על רקע הים האדום באילת והציג שמש לוהטת וגופות לוהטים עוד יותר, המסר העונתי התמקד במושגים של חופש. אלה, שהוצגו בשלוש חטיבות (בגדי יום, בין ערביים ואוסף של שמלות ערב), נפרטו בפועל לפלטה של צבעי פסטל ולגזרות שהלכו והתרחקו מהגוף בהתמדה, ואישרו למעשה את מנעד האוברסייז שעתיד להתפתח לקראת החורף הבא.
בגדול, הייתה זו תצוגה שהתנהלה כתצוגה של רשת אופנה ממוצעת. הפרק הראשון של קולקציית הנשים הותיר את הרושם העז ביותר. מערכות לבוש של מחוך קטנטן וחצאית מתפזרת, נוסח זו שעלתה איתה אור גרוסמן, או מנעד של משחקים ויזואליים והדפסי פורצלן, השיגו אווירה רעננה ועשירה יחסית, שתובלה בקריצה אקזוטית, נוסח ציורי אננס (שהזכירו כמובן את אחד הפריטים האיקונים בהיסטוריה של קלואה), סנדלי פלטפורמה נמוכים וטון אתני שרוכך באמצעות שורה של מוטיבים גראפיים ומהונדסים. חולצות טי בשרוולי עטלף רפויים, עליוניות קרושה בגוון טבעי או מכנסיים בנוסח חליפת שינה שנתפרו מבד ז'קארד מבריק בצבע טורקיז, הסתמנו כפריטי המפתח, ושילבו בעדינות בין מגמות עונתיות לצרכים מסחריים.
בחלקים האחרים של התצוגה ההישג היה משכנע פחות. להוציא מקבץ הכרחי של בגדים בצבעוניות קונטרסטית של שחור ולבן, שטופלה מזווית מעודנת יחסית (הכרעה חכמה לנוכח ההצפה בשוק), בגדי הגברים ובגדי הערב התקשו לשחזר את הנעימות שנקשרה בפתיחה.
ההגשה של בגדי רנואר-מן, שכללה רעיונות רלוונטיים לאור המתרחש בעולם האופנה כיום, הייתה לא מדויקת דיה. חלק מבגדי היום אמנם כלל הדפסים רוויים של פרחים נוסח חולצות הוואי, אשר מצאו עצמם על מכנסיים קצרים וחולצות ושיווה לנעשה אווירה של חופשה, אבל פרקים גדולים מידי מהקולקציה היו הססניים. מערכת לבוש של מכנסי ג'ינס צרים בגוון אמרלד מכובס, שנלבשו עם חולצה מכופתרת דקה, דמתה ללבושם של רבים בקהל ולא הוסיפה עליו באופן משמעותי. מנגד, כאשר עלו הצעות מסקרנות, נוסח חליפות פסטל, הביצוע התקשה. ז'קט חליפה ברכיסה כפולה סבל מחיוט רעוע באיזור הכתפיים, ומכנסיים קצרים ואלגנטיים הוגשו במכפלת מנג'ט מרושלת, והם לא נגזרו באורך הנכון על רגליו של אף דוגמן.
חוסר הדיוק הזה הועתק לחלק המסיים, שהתמקד רובו ככולו בשמלות ערב ארוכות, במגוון צבעים עמוקים. מילא הדמיון העז לקולקציה המונוכרומטית של גוצ'י, אלא שפיתוחי הרבידות והאימרות בשמלות המסתלסלות השתרכו חסרי חיים וחטאו לתפקידם המקורי להפוך את השמלה למרצדת ולאנרגטית על גופה של האישה.
קליל זה צעיר?
אם ניכרה עדינות והתכווננות למספר גדול יחסית של טעמים בטיפול של רנואר, הרי התצוגה של טוונטי פור סבן באה כדי לעשות רעש, והרבה ממנו. בין אם משום שזוהי התצוגה הרשמית הראשונה למותג, ובין אם משום שמישהו ממנהליו רצה להוכיח אווירה צעירה בכל מחיר, היא שפעה עומס ויזואלי וציטוטים נרחבים מתוך עבודת המיתוג מחדש של בית האופנה הצרפתי קנזו.
רקע הווידאו-ארט שפע איזכורים חייתיים ואפריקאיים, המוזיקה השחורה (ממיסי אליוט ועד לאזליה בנקס) והבגדים שובצו בדוגמאות אתניות, שהזכירו לפרקים את לבוש המהגרים המסורתי המתגודד בצפון-מערב פריז. הגזרות התאמצו מאוד להיראות מתגרות - חולצות בטן ומיני גוזיות, חצאיות מתפזרות וקצרצרות ולא מעט עור חשוף.
אבל כאשר מסכמים את התצוגה הארוכה, התוצאה הסופית לא הייתה קלילה וסוחפת. נרשמה נוקשות מסוימת שסתרה את כל ערכי המותג, שהפך שם נרדף לקלות דעת בריאה ולחביב הסטייליסטים. הטורבנים על ראש הדוגמניות, השימוש בדפסים צבעוניים מסוגים רבים ושאר הכרעות סגנוניות (חולצה מכופתרת מודפסת תחת עליונית קצרה ומודפסת גם כן), הפכו לסיוט של כל חופשה מרוב אטרקציות, אף אחד לא נח.
האם היה נכון להציג את שתי הקולקציות זו לאחר זו? אקט כזה מזמן השוואה. אבל הפעם ההשוואה לא הייתה בין אחת לשנייה, אם כי בין הקבוצה כולה למותגי אופנה אחרים בישראל. המסר, מכל מקום, ברור. בעוד שנדמה שבטוונטי פור סבן, גם אם לא פגעו הפעם במרכז המטרה, יודעים לאן לכוון וכיצד לכונן לעצמם פלח שוק, הרי שברנואר, גם בגיל 20, עוד לא סגורים על עצמם. פוטנציאל ההצטיינות, כידוע, שייך תמיד לאלה הנמנים עם הקבוצה הראשונה.
