אם רחל כהן מגלה איזשהו שמץ של חוסר ביטחון לגבי קולקציית הקיץ, השלישית במספר מאז הקימה את המותג 'קומון רייבן', הרי שהוא קשור אל השימוש בהדפסים דיגיטליים. גם היא מכירה בעובדה שהטכניקה נעשתה בעונות האחרונות לאחד הסעיפים הראשיים בסדר היום של האופנה. אולי מהסיבה הזו, כהן מקפידה גם להבהיר שהיא מושכת את ידיה מצורות גראפיות שנראות משוכפלות כבמשחק מראות כלפי מרכז הבגד, נוסח חולצות הטי של מעצבים כריקרדו טישי בז'יבנשי, אשר הפכו לנפוצות בכל רשת אופנה ממוצעת. "אני יודעת שיש שיסתייגו מההדפסים האלה, ומהשימוש בבדים סינתטיים, אבל אני מרגישה שיש טכניקה מופלאה ושצריך לנצל אותה".
קל להבין מדוע מעצבים נוהים אחר הטכנולוגיה החדשה הזו היא מאפשרת לכל אחד ליצור מרקמים מקוריים וחד פעמיים, והיא מבטלת את התלות בייבוא אישי יקר של בדים ייחודיים. אבל באופן אירוני, השימוש הגואה בה, חוטא למטרתה המקורית.
החשש של כהן (28), שהשלימה את לימודי עיצוב האופנה בבית הספר מרנגוני והתמחתה בלונדון לפני שפתחה סטודיו בסמוך לשוק הפשפשים ביפו, מוצדק בחלקו. אוסף הבגדים החדש מושתת באופן מובהק על צילומים ריאליסטיים של מיני צינורות וחלקי מתכת אשר עובדו לכדי הדפסים א-מורפיים, כעדות למפעל מחזור המתכות הנמצא ברשות משפחתה. אולם למרות שהטקסטורות אכן נושאות אופי שונה במקצת, והשימוש בהן מושכל, התוצאה הסופית אינה ערה לניואנסים האלה, והיא עדיין נותרת טרנדית מדי; בחלקים גדולים מתוכה, הקולקציה המושקעת מעבירה חוויה אסתטית של מוצר רשתי, ולא כתב יד של מעצב.
לפרקים, ההדפסים שעברו מניפולציות ממוחשבות מכסים את כל פני השטח, למשל בשמלה בהירה בקו מותניים מודגש, שחצאיתה קצרה ומתפזרת, או בז'קט אופנוענים קצרצר בשרוולי רגלן תפוחים, שנתפר מבד שנדמה מרחוק כזרוע כוכבים (ובפועל הוא צילום של רצפת אספלט זרועת פיסות מתכת); במקרים אחרים, אלה הם טלאים מחושבים מתוך מכלול שלם, כמו חזית של חצאית ארוכה, או פיסת בד שקופה ומעוטרת במקטע קדמי של עליונית או שמלה. כך או אחרת, נוכחות ההדפסים מורגשת והיא נוטה להסיט את תשומת הלב מהתנופה הרעיונית הקיימת בעיצובים, ומעמעמת את זווית הראיה הייחודית של כהן, שמתמקדת בחיתוכים אלטרנטיביים, חשיפת גוף מבוקרת ומוזות רוקנרול.
"זה עדיין רוקנרול", מציינת המעצבת, גם אם היא מודה שהיא מוצאת עצמה מעדנת את כתב היד שלה מול קהל הלקוחות שלה, שהוא מעט בוגר יותר או מעדיף פריטים שצועדים בתלם. "אבל להתפשר זה לא בהכרח דבר רע".
ייתכן שהנקודה האחרונה, כמו גם הרצון לבחון את הגבול העובר בין כוונות יצירתיות למסחריות, היא זו שדוחפת את כהן ללטש; וכמו שתי הקולקציות האחרונות זוהי יצירה מגובשת ומהודקת, גם אם מקמצת בסעיפים של סערות יצריות. לאור הדמיון בינה לבין קולקציות עונתיות אחרות, הפעם אוסף הבגדים מצטיין בעיקר בפריטים החלקים, שנתפרו מפשתן עשיר וכבד, אשר שולב עם פיסות עור. המינימליזם מחמיא לכתב ידה ומחצין את השליטה המוחלטת בבניית גזרות ובתפירה ראויה - בין היתר שמלת מעטפת אפורה, הנאספת בחגורה תואמת; חצאית מקסי הבנויה מקפלים משורטטים לאורך קו החגורה (ושסע רגל עמוק וחצוף); או מערכת של ז'קט נטול שרוולים ומכנסונים, שמפרה בעוז את חוקי החליפה המחויטת. מעבר לכך, אין צורך בשום טריק ממוחשב.
טווח מחיר: חלקים עליונים: 500-750 שקלים; שמלות: 950-2,200 שקלים.
להשיג ברחוב בית האשל 17, יפו.