פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שנה מעוברת: לוח הזמנים של המעצבים בישראל

      אמצע חודש מרץ ומעצבי אופנה רבים בארץ עדיין לא השיקו בצורה מסודרת את קולקציות הקיץ. מה גורם לאיחור והאם הוא באמת משמעותי במדינה חמה כמו ישראל?

      מעיל ורוד של גרטרוד (רוני כנעני)
      מתוך קולקציית החורף של גרטרוד. הקיץ בדרך (צילום: רוני כנעני)

      החיים הם זמניים ולמעט תחילתם וסופם אין בהם אף משתנה קבוע מראש. עולם האופנה פועל בסך הכל על פי מודל די דומה - הפרספקטיבה מתפתחת, הגחמות משתנות אך המימד הקבוע היחיד שישנו הוא ציר הזמן – 12 חודשים בשנה, ארבע עונות, וקולקציות שמושקות בחנויות בתחילתן.

      על אף לוח הזמנים הידוע מראש, נראה כי בארץ עדיין מתקשים לעמוד בו. מעבר לים לוח הזמנים הוא קדוש- ישנה תקופה ברורה בה קולקציות חדשות מגיחות אל אוויר העולם, מתי הן נחשפות על המסלולים ומתי הן מגיעות לחנויות. תעשיית האופנה העולמית נצמדת למשטר הזמנים באדיקות, כאשר המוטו המנחה הוא "טיים איז מאני" וכל איחור הוא ממש, אבל ממש לא אופנתי.

      על פניו, בתעשייה המקומית, שמתיימרת ליישר קו עם הנעשה בחו"ל (ולראייה מצבור שבועות האופנה שהתקיימו כאן), מועד שחרור הקולקציות החדשות לחנויות אמור להתרחש באותה התקופה כפי שנעשה בגלות. למרות זאת, המצב אינו כך. באידיליה, קולקציות אביב-קיץ 2013 היו אמורות להתחיל לטפטף אל חנויות האופנה והרשתות המקומיות כבר במהלך חודש ינואר, ולצאת במלואן בין אמצע פברואר לתחיל מרץ. מבחן המציאות מלמד כי אמנם לא מעט רשתות אופנה הצליחו לעמוד במשימה, אך דווקא המעצבים העצמאיים, שיוצרים אמירה אופנתית אמתית, לא מצליחים לעמוד בכך. שלהי חודש מרץ, ורבים עדיין לא צילמו קטלוגים או השיקו קולקציות מסודרות.

      זמן הוא דבר יחסי

      גם תקשורת האופנה נקלעת למצב של ואקום תקשורתי. בחודשי ינואר-פברואר אין טעם עוד לסקר את קולקציות החורף שמאבדות מהרלוונטיות שלהן, אך עם זאת רובם המכריע של המעצבים המקומיים מדירים עצמם מהשיח האופנתי מעצם החלטתם לשחרר מאוחר את הקולקציות החדשות. מספיק להציץ בכתבות רוחביות, שעוסקות במגמות עונתיות ומאפיינות את תחילת העונה, כדי לראות כמה ייצוג המעצבים המקומיים דל בגלל העדר חומרים מתאימים.

      אז למה זה קורה? אם ידוע מראש מתי מתחילה עונת הקיץ ומתי מתחילה עונת החורף, ואם בתי האופנה הבינלאומיים מלמדים על מגמות האופנה העתידיות כבר שנה מראש, מדוע הלופ הזה ממשיך לחזור על עצמו עונה אחרי עונה? ובכלל, האם זה משנה דבר?

      "אנחנו מוציאות את הקולקציה עכשיו במרץ, כשבגדול אנחנו תמיד מוציאות אותה ב-15 בפברואר", מתוודה שירה שיר מעצבת הבית של בית האופנה הותיק "גרטרוד" ומצביעה על הרועץ המרכזי בעיניה, שגורם לאיחורים תמידיים. "העונה של הקיץ הייתה מאוד קשה עבור ספקי הבדים. הרבה חברות אופנה סגרו את העסק, והספקים לא קיבלו כסף והיו עסוקים בכיבוי שריפות. הם גם לא אוהבים לקנות סחורה הרבה זמן לפני שמגיעה מהעונה. כשהתחלנו לחפש בדים לקיץ בספטמבר הספקים הגדולים ממש צחקו עלינו, הם אמרו שיהיה רק בינואר ובפברואר. המון מהספקים מתחילים להביא סחורה רק במרץ. יש המון ריבים על הבדים בגלל זה בין המעצבים. אז כן, אפשר לצפות מה הולך להיות בעונה. לגבי הקיץ הקרוב למשל ברור שיהיה המון שחור ולבן, אבל עדיין זה לא מחייב שאלו הבדים שיגיעו לארץ".

      רזילי (יח"צ , צלם: דניאל שריף)
      סניף של רזילי. הרשת מנחה את המעצבים להוציא דגמים לאורך כל העונה (צילום: יח"צ)

      מערכת היחסים בין מעצבי האופנה הישראלים לבין ספקי הבדים מתגלה כטריקית. מספר ספקי הבדים קטן בהרבה ממספר המעצבים המקומיים, כך שבסופו של יום כולם עובדים עם כולם. בעיה ידועה נוספת היא שלארץ מגיעות לא מעט שאריות של בדים מחו"ל. אמנם מדי פעם מבליחות להן שאריות של בתי אופנה עילית כמו פראדה או לואי ויטון, אך בדרך כלל מדובר בעודפי בד של רשתות אופנה המוניות, מה שמקשה על המעצבים ליצור קולקציה שתיבדל מאחרות.

      "הגעתי למצב שאני אוספת בדים כל הזמן בשביל לא להישאר בלי", ממחישה שיר את הבעייתיות עמה היא ושאר המעצבים המקומיים נאלצים להתמודד מדי עונה. "אנחנו מסתפקים בדרך כלל בבדים שספקים מביאים מחו"ל. יש לנו למשל ספק בדים יפני שאפשר לעשות ממנו הזמנות מראש, אבל זה גם מצב בעייתי שיכול ליצור חוסר אחידות. בסופו של דבר, 75% מהקולקציה שלנו מבוססת על בדים שיגיעו לארץ ו-35% על הזמנות מראש. זה מחייב לפעול מאוד מהר כשמגיע בד. אין לנו שנה מראש לעבוד, אתה ישר עובד ויוצא לחנות, אבל צריך לנתב את זה למקום מאוד ספציפי, אחרת לא תצא קולקציה אלא אוסף רנדומאלי של פריטים. היום גם יש עוד בעיה - מגיעות שאריות ממפעלים של זארה למשל. כבר קרה שעבדתי על דגם שלם ואז גיליתי את אותו בד במקרה בזארה, ומיד החזרתי את הבד הזה לספק. יש גם אופציה לצבוע ולהדפיס על בדים בארץ, אבל זה כבר עניין של מחירים, עלויות וכמויות".

      ברשת המעצבים הישראלית "רזילי" מתברר כי בכלל לא פועלים לפי לוח הזמנים הבינלאומי, אלא לפי תוואי מותאם לתעשיית האופנה המקומית.

      "בשנים האחרונות הפער בינינו לבין העולם מצטמצם והמצב הולך ומשתפר", טוען אורי רזילי, מנכ"ל הרשת ובנם של הבעלים המשותפים אורית ויאיר רזילי. "טפטופים של קולקציות מעבר מוצגים בחנויות כבר מתחילת פברואר לצד פריטי קולקציות החורף שנמכרים בהנחות. רזילי מנחה את המעצבים להוציא קולקציות קטנות מספר פעמים רב במהלך העונה, כך שתמיד יהיה חדש על המדף ושחנויות הרשת יתחדשו באופן תדיר. מעצב אופנה שרוצה לעמוד בתחרות חייב לתכנן את העונה מראש, ויחד עם זאת להיות מסוגל להגיב במהירות לדרישות השוק בהתאם למזג האוויר ולטרנדים העכשוויים. עיצוב אופנה עכשווית מחייב זמני תגובה מהירים והבנת הקצב של דרישת שוק תחרותי".

      קום איל פו (יח"צ , אבי ולדמן)
      מתוך תצוגת האופנה שקיימו קום איל פו בקיץ האחרון (צילום: אבי ולדמן)

      האם הויתור מראש על שחרור קולקציות לפי תאריכים קבועים, כפי שקורה בעולם, מעיד על מגבלה מהותית ביכולת של המעצבים המקומיים לעמוד בסטנדרטים של הנעשה בחו"ל? "אולי", משיב רזילי אך משוכנע כי זו הדרך הנכונה עבור המעצב שרוצה לשמור על הרלוונטיות שלו בשוק המקומי המצומצם. "רזילי מתכתבת עם מה שקורה בעולם, אך יחד עם זאת אנחנו דואגים תמיד להתייחס לזירת ההתרחשות המקומית. מזג האוויר, האווירה, התרבות, כמו גם אילוצי השוק מכתיבים התייחסות ייחודית".

      כבר ידוע כי האקלים הים-תיכוני טורף את הקלפים. לא פעם מתעורר גיחוך למראם של מעילים וסריגים עבותים על המדפים לנוכח החום ששורר בחוץ במה שאמור להוות את תחילת החורף. לצד העובדה כי עונות המעבר – סתיו ואביב מסתכמות בדרך כלל בשבוע של מזג אוויר סכיזופרני בין הקיץ לחורף וחוזר חלילה, אין פלא שהמעצבים הישראלים מעדיפים להסתפק בשתי קולקציות עונתיות בשנה במקום בארבע.

      ויש חריגים בנוף

      בית האופנה "קום איל פו" הוא חריג בנוף המקומי במובן הזה. לפני כשנתיים החליטו במותג לשחרר ארבע קולקציות בשנה. "ההחלטה בעיקרה נבעה מההבנה ששינוי בתרבות הצריכה של הקהל מחייב חשיבה מחדש על הצרכים: מתי מוציאים, כמה ואיך", מסבירה ליאורה זק, סמנכ"לית סחר ואופנה במותג ב-16 השנים האחרונות. "החתך הגדול של הלקוחות שלנו צורכות 'חדש' כל הזמן. סיילים ומבצעים פחות מרגשים אותן. והבנו שצריך להזרים 'חדש' מוקדם גם כאשר כל השוק בסיילים, כי רק זה מביא את הקהל הנאמן לחנויות. ארבע הקולקציות מחולקות לשתיים גדולות ושתיים קטנות, אבל אנחנו לא מתייגות אותן בתור חורף או קיץ. לעונות יש פחות משמעות, בטח בארץ. עד השינוי היינו די מתואמים עם זמני שיחרור הקולקציות בחו"ל, כאשר לא היה בכך כל הגיון בהתחשב במזג האוויר בארץ. בנוסחה החדשה, אנחנו מוציאים קולקציות מתאימות בדיוק למזג האוויר, לא מעילים ביולי או גופיות בינואר. זה ממש לא מעכב אותנו, להפך. במקום להוציא קולקציה ענקית שממילא העין צרה מלהכיל, אנחנו מוציאים קולקציות ממוקדות".

      ההתנהגות הצרכנית הזו אינה מייצגת אמנם כלל את תרבות הצריכה בארץ ובעולם כלל, שמכוונת היום בעיקרה כלפי 'More Is More'. לא מפתיע כי לאור הפער המתרחב במשק בין רמת ההשתכרות להוצאות מחיה, הצרכן הממוצע מעדיף לצרוך את האופנה שלו בתקופת הסיילים כאשר המחירים צוללים מטה. לעומת זאת, סביר להניח כי פריטים חדשים לפי טרנד השעה ובמחיר מלא לא יהיו בראש מעייניו. טבעי כי הפקטור הזה יהיה משמעותי יותר בהשפעתו על מעצבי האופנה שנאבקים על קיומם מדי יום. אמנם 'קום איל פו' עדיין לא שיחררו את קולקציית האביב שלהם (או קולקציה מספר 1, כפי שהיא מכונה, ראשונה כרונולוגית מתוך ארבע הקולקציות בשנה), אך ההחלטה לייצר ארבע קולקציות בשנה, מעידה כי היכולת הפרקטית לכך קיימת בארץ, לפחות עבור מותגי מעצבים גדולים יותר. מכאן זו רק שאלה של יכולת כלכלית, פקטור שלרשת אופנה מקומית פשוט יותר להתמודד בהשוואה למעצב העצמאי.

      "כל רשתות האופנה המקומיות מייצרות את מרבית הקולקציות שלהן במזרח הרחוק, מה שדורש זמן הכנה ארוך והיערכות בזמן, מה שאינו מאפיין את השוק המקומי. לדעתי המעצבים המקומיים שנשענים על קניית חומרי גלם בארץ, לא יכולים לעמוד בלוח הזמנים הזה ולא לממן אותו", מוסיפה זק ותולה את האשמה לאו דווקא בספקי הבדים, אלא במעצבים ובמותגים הישראלים עצמם. "צריך לעשות הפרדה בין מעצבים מקומיים קטנים וצעירים עם בעיית מימון קשה, לבין מעצבים ותיקים שיחסית מוציאים סחורה מוקדם, בייחוד אלו שעובדים עם חו"ל ומחוייבים ללוח זמנים קפדני. ובגלל מי? בגלל עסקים שברוב חודשי השנה עושים מבצעים והנחות, מה שהרגיל את הלקוחות לחכות לסיילים במקום לרכוש במחיר מלא. אם היינו מאמצים את מדיניות הסיילים המוקפדת שקיימת בחו"ל, בה אסור להיכנס לסייל לפני כל השוק, היה מאוד קל לעבוד בצורה מקצועית ולקיים תנאי מסחר הוגנים".