גם אם אתם לא שועלי רוק, אך שפר מזלכם לתייר בניו יורק בקרוב, חובה לפנות מקום בלו"ז לביקור במוזיאון המטרופוליטן. התערוכה המדוברת "פאנק: מכאוס לקוטור" של מכון התלבושות של המוזיאון נפתחה בחודש שעבר במוזיאון הדגל של התפוח הגדול, וב-14 באוגוסט היא כבר צפויה להינעל.
התערוכה היא למעשה שיר הלל רטרוספקטיבי לתת-התרבות הבועטת שנרקמה באמצע שנות השבעים. כשמה "מכאוס לקוטור", בוחנת התערוכה את ההתפתחות האבולוציונית של הפאנק מהיווצרותו הראשונית כזרם אנרכיסטי בועט מוסכמות, ועד המיסמור שלו בארון הבגדים היוקרתי ביותר של האופנה העילית.
במעלה המוזיאון העצום, מעבר צדדי מוביל לתערוכה. בין אם במכוון ובין אם בנסיבות מקריות, כבר נוצרת לה תחושה של ירידה לשוליים. בכניסה נחשף החלל האפל והמשתרך. בהמשך נגלית רפליקה מושלמת של חלל השירותים ממועדון ה-CBGB הניו יורקי האגדי, בסיס האם של סצנת הפאנק שנולדה על במותיו ב-1974. והרי במועדונים מיתיים באמת, הכל קורה בשירותים, בשוליים של השוליים. לרגל התערוכה הועתק חלל השירותים המפורסם אחד לאחד - בדלי סיגריות, כיור מטונף, סדקים בתקרה, קיר הלבנים המחוספס, משתנות מלוכלכות ואפילו הגראפיטי המקורי, כמו מרצ'נדייז מתקופה שחלפה. ברקע מרצדים קטעי וידאו-ארט וציטוטים שמזגזגים בין ה"ראמונס", "הקלאש" וה"סקס פיסטולז", נושאי דגל מהפכת הפאנק, ורזידנטים קבועים במועדון לצד אושיות כמו דבי הארי ופטי סמית' שהייתה האחרונה להופיע במועדון בערב הנעילה שלו לפני שבע שנים.
כמאה עיצובים מרכיבים את התערוכה, אשר מוצגים על בובות נטולות פנים, קירחות לחלוטין או עטויות בפיאות פאנקיסטיות פרועות וזהות. סממן הזהות היחיד שמבדיל ביניהן הוא הבגד העוטף אותן. העיצובים כולם לקוחים מקולקציות מעצבים מקוריות, וממוקמים במרחב שבין האסתטיקה הכאוטית והממוחזרת של DIY Do It Yourself (עשה זאת בעצמך), לבין הנוכחות המאסיבית באופנה העילית ובאופנת המוכנה ללבישה. הרי באופנה כמו באופנה, מה שמתחיל בשוליים הופך לכדור שלג שמתגלגל כל הדרך לזרם המרכזי. ברגע שהוא נעשה מסומפל והמוני מדי, מכתיבי האופנה מאבדים בו עניין ועוברים הלאה לכדור השלג הפוטנציאלי הבא. זה הדיסוננס הגדול של האופנה, שמכתיב את מערכת היחסים הפאסיב-אגרסיב בין השוליים למיינסטרים, בין העילי להמוני.
מעצבי העילית השאילו את הסימבולים שקשה למסחר - סיכות ביטחון, שקיות ניילון, נייר ממוחזר, ספריי צבעוני, פחיות משקה וכל מה שזועק דלות חומר ועושר במקוריות. בתערוכה מוצגים דגמים מקוריים מקולקציות עבר של מיטב מעצבי העל, החל ממעצבים אוונגרדיים כמו יוז'י ימאמוטו ומרג'יאלה, דרך בתי אופנה טרנדיים כמו קום דה גרסון וכלה בקלאסיקות יוקרתיות כמו ורסצ'ה ופראדה.
לדוגמא, מעיל אוברסייז שחור עשוי כולו מניילון עטיפה של בועות מתפוצצות שעוצב על ידי אלכסנדר מקווין ערב מותו; בגד גוף ושמלה משקיות ניילון לבנות, כולל ידיות הפלסטיק שמעטרות את המחשוף מאת מיזון מרטין מרג'יאלה; שמלות ערב תפוחות עשויות משי וטול שכולו משוח במריחות צבע שמדמות גראפיטי של דולצ'ה וגבאנה; ואפילו עיצוב של אנטיתזות פאנק כמו בית שאנל בניצוחו של קארל לגרפלד, עם ז'קט וחצאית טוויד הזרועים בחורים גסים וחרוכים, ורסצ'ה עם שמלת ערב שחורה שלמעשה עשויה מיריעות בד ושסעים שכל המחבר ביניהם הן סיכות ביטחון זהובות, ובית האופנה הקלאסי פראדה עם חצאית שעשויה משי, פקקים ותחתיות בקבוקים.
מי שמקבלת מקום של כבוד היא כמובן ויויאן ווסטווד, הז'אן דארק של אופנת הפאנק. המעצבת הבריטית נחשבת לזו שהביאה את בשורת הפאנק והגל החדש אל לב לבו של המיינסטרים. בזמן שמעצבי האופנה העילית עוד לא העזו לחלום בכלל על ניטים וקרעים, ווסטווד שאבה השראה מהדאונטאון של החברה זונות, אופנוענים כבדים, ופטישיסטים למיניהם. המעצבת מככבת גם בחלק מקטעי הווידאו ארט הרבים ובשברי הציטוטים על קירות התערוכה, ואפילו ברפליקה של החנות הראשונה שפתחה ווסטווד ב-1971.
למרות ריווי הסימבולים האופנתיים-תרבותיים, האטמוספירה מרגישה אותנטית ואינה נופלת למחוזות סרי טעם של פאנק שמביטים עליו מלמעלה. קשה להגדיר במדויק ולענות על כל השאלות שנובעות מזרם אמוציונאלי, אימפולסיבי וחתרני כל כך כמו הפאנק. על רקע המקדונלדיזציה התרבותית העכשווית על רבדיה, וכן גם מבחינה אופנתית, בחברה שמקדשת את הדומה, הדיון שנוצר הוא רלוונטי מתמיד. בעידן בו הרפליקות הופכות למושא הכמיהה עצמו, תערוכת הפאנק מקדשת את האינדיבידואליזם שנראה זר כל כך במחוזות בתי החרושת האופנתיים נוסח H&M וזארה.