תערוכת האופנה Pitti Uomo, ה-84 במספר, קידמה את הנוכחים שהגיעו לפירנצה בגל חום בלתי נסבל. הטמפרטורות במקום טיפסו ל-36 מעלות. ובכל זאת, המציגים, הקניינים והעיתונאים שבאו מכל העולם כדי לבחון את מסיבת בגדי הגברים הזו במשך ארבעה ימים, שמרו על חזות נאה (גם אם הזיעו היטב מתחת לחליפותיהם המשובחות).
ואם מדברים על חליפות, הרי שב-Pitti, היו המון מהן. אחרי הכל, לתערוכה המדוברת תמיד הייתה זיקה למחוייטים בהתחשב בעובדה שפירנצה בפרט ואיטליה בכלל משמשות עד היום כמרכז לאמנות התפירה הזו. עם זאת, מסתמן שימי הצללית הנינוחה של ארמני תמו, אפילו בקרב האיטלקים עצמם, שהתכנסו בעיקר במבנה המרכזי של התערוכה. כולם, כך נדמה, אימצו את הגזרה של האמריקאי תום בראון קרי, ז'קט הדוק וקצרצר ומכנסיים צרים שנקטעים בקו הקרסול (ונעליים בלי גרביים, כמובן). מסתמן, שיש אופציה להמיר את המכנסיים הארוכים בקצרים אם להצביע על מגמה המתגבשת לקראת הקיץ הבא אבל האמת היא שמעולם לא השתכנעתי עד כמה באמת יכולה להיות פונקציונלית הופעה כזו.
"מאוד קשה למצוא היום לבוש גברי נוסח העולם הישן ב-Pitti", ציין בפני רפאלו נפולאונה, יו"ר התערוכה. הוא נוקב בין היתר בשמו של המגזין הבריטי מונוקל כתנ"ך הסטייל החשוב ביותר לגברים כיום. ואכן, ניכר כי המראה המרכזי שניבט מבין מאות ביתני התערוכה משקף את נוסחת הסגנון שהמגזין מקדם. "בתי האופנה הוותיקים כעת מנוהלים על ידי דור שלישי, והם לא רוצים להיראות כמו הסבים שלהם", מסביר נפוליאונה את השינוי בטעם ובסגנון הגברי המאפיין את התקופה האחרונה. "אם תסתכל על בתי אופנה מסורתיים, כמו לוביאם, ברונלו קוצ'ינלי או קיטון, תראה שהם משתנים לחלוטין".
את דעיכת ההשפעה האיטלקית על סצינת הבגדים המחוייטים הגלובלית אפשר לנמק גם באמצעות המשבר הכלכלי שחווה איטליה וגם מעצם העובדה שמידע מועבר היום ביתר קלות באמצעות האינטרנט. "הצרכן היום חשוף להרבה יותר אינפורמציה. לא רק צרכנים ממדינות מבוססות אלא גם כאלה משווקים מתפתחים", מציין נפוליאונה. כדי לשקף את השינוי בטעם ובהשפעה, ל-Pitti יש מטרה להשיג יחס של 50/50 בין מציגים ומבקרים איטלקיים לבין בינלאומיים.
ישנו שינוי מבורך נוסף שעובר על Pitti הפעם נרשמו פחות מציגים שמתמקדים בנוסחת הג'ינס הדהוי והסניקרס או בקלישאות אמריקאיות חבוטות נוסח ג'יימס דין. לראייה, אפילו העובדה שלבוש אופנוענים היה אחד הנושאים הרשמיים של התערוכה הנוכחית, לא סייעה כדי לגרום להמון ליישר איתו קו.
את מרבית השעות בתערוכה ביליתי בחברתה של דיאן פרנט, הבלוגרית האמריקאית המפורסמת מפריז, הידועה בלבוש השחורים שלה. היא אהבה בעיקר מותג בשם נורווגיין ריין. מסתבר, שצמד המעצבים העומד מאחוריו מגיע מברגן, הנחשבת לעיר הגשומה ביותר באירופה. השניים מתמקדים בלבוש מחויט ובבדים טכנולוגיים אטומים למים. התוצאה, מכל מקום, מלהיבה למדי המעילים והז'קטים שלהם מתגלים כפרקטיים מאוד, אולם אינם נראים קז'ואליים יתר על המידה.
ובכל זאת, כבכל עונה, הדובדבן שבקצפת הוא בדמות שני המציגים האורחים של התערוכה, שבניגוד לאחרים מעמידים תצוגות אופנה של ממש. מסתמן שזו הפכה למסורת חשובה, המבטאת את אמונה של תעשיית האופנה במעצב כזה או אחר. בגדול, התערוכה תרה אחר שני מעצבים או מותגים מכל רחבי העולם, שיש להם עסק מבוסס אך שאין להם עדיין חשיפה גלובלית ניכרת, ומעמידה להם במה מתוקשרת. העונה נבחרו הקרואטי-צרפתי דמיר דומה, שהציג במקום קולקציית ריזורט לנשים, והמותג היפני קולור, שבתורו חשף את קולקציית הגברים לקיץ 2014.
התצוגה של דומה - שהייתה גם הראשונה - נערכה בגני קורסיני הנהדרים. המיקום היה המיטב של פירנצה עתיק, קסום ואלגנטי. בליווי נגינת פסנתר של ג'ובאני גווידי, הקולקציה הפגינה טעם נינוח ורענן למרות ואולי דווקא בגלל החום הכבד ששרר.
הבגדים עצמם נתפרו מבדים רכים, שהשלימו היטב את הדוגמאות הגראפיות והזוויות החדות שאפיינו את העיצובים. מבחינת פלטת הצבעים, ניכר לא מעט שחור, לבן ואפור, אבל אלו נעשו קלילים יותר הודות לשילוב מושכל עם גוונים של סגול וכתום. למרות התוצאה, זו עדיין הייתה קולקציית ריזורט, שכנהוג בעולם האופנה, אופייה היה מסחרי יותר. היה קשה להבחין במוטיבים המוכרים של דומה, מלבד אולי בז'קטים נטולי דשים, שנגזרו כטוניקות ארוכות. אחרי הכל, חצאיות בגזרת A, גם אם יפות ואלגנטיות, היו יכולות להיעשות על ידי כל אחד אחר. זו לא הייתה הפתעה כשהמעצב הצעיר ציין את ג'ורג'יו ארמני כאחת ההשראות לקולקציה.