תצוגת בוגרי מחלקת האופנה והצורפות של בצלאל, שנערכה אתמול (רביעי) בירושלים עוררה אי-נוחות, ולא במובן האמנותי. כגודל הציפייה כגודל הקלישאה. התחושה בתצוגה הייתה של סרט נע של עבודות גמר על הציר האוונגרדי הקודר של מעצבים ידועים נוסח מרג'יאלה-יוז'י ימאמוטו-ריק אוונס. שוב משחקי נפחים רדיקליים, שוב מונוכרומטיות מדכדכת ועוד פעם צלליות חסרות צורה אנושית. היה נדמה שקיבלו הסטודנטים הוראות הפעלה מראש, רגע לפני הפרויקט החשוב בחייהם עד כה. התוצאה, בגדול, הייתה רפטטיבית ומונוטונית, ובמקרים מסויימים, לולא היו מתחלפים שמות הבוגרים על המסך, אפשר היה לחשוב בטעות כי פשוט מדובר בעבודה ארוכה אחת.
היצירתיות ללא ספק שם, אך היא מתועלת למקומו שמעקרים את המקוריות ומטפחים את הקלישאה ה'בצלאלית'; אמנותית במקרה הטוב, וגבב עבודות סטודנטיאליות שאינן משוכללות דיין במקרה הפחות טוב. למרות הכוונות הטובות והרעיונות הפואטיים על הנייר, כפי שהסבירו הסטודנטים, האינטרפרטציה שלהם נעה בין פשטנות לבין נתק בין הקונספט לביצוע. למרבה הפלא, דווקא בצלאל שמזוהה כל כך עם אמירה ייחודית נפל בין הכיסאות. אם להשוות לתצוגת הבוגרים של ויצ"ו חיפה, שכביכול נמצאים דרגה אחת למטה בסולם ההיררכיה של מוסדות העיצוב, אז אפשר לסכם זאת באחת-אפס לטובת החיפאים.
טעות נוספת, שכבר דוברה בעבר, היא ההחלטה להציג בקונסטלציה משותפת את עבודות הגמר של האופנה עם הצורפות. בלתי אפשרי ולא הוגן לבחון עבודות צורפות מרחוק, וזו טעות פטאלית לתת להם להדס על המסלול משהיו מערכות לבוש גרנדיוזיות. הקצב המהיר של התצוגה בוודאי שלא מאפשר להתעכב על דיטיילים.
ובכל זאת, בוגרים ספורים הצליחו להתבלט ולייצר אמירה אישית ומובחנת שלא נראתה בתצוגות הגמר בשנים עברו, גם אם רמת הביצוע עדיין לא הייתה מושלמת - עדי יאיר בחנה את החיבור בין ניגודים באמצעות טכניקת אריגה מרשימה שמזכירה שתי וערב, ויצרה מערכת יחסים מעניינת בין גזרה לטקסטורה; דבי אברמוביץ' עבדה יפה עם צמר, והפגישה אותו עם צבעוניות חורפית של הרעש והשקט של אחרי הסערה. המפגש הוליד שמלת צמר שחורה וסמיכה כמו עננה, מעיל צמר רדיקלי שאימרתו הנפוחה מזכירה קרינולינה במעטה של פוך; שני סוקובסקי היא מהבודדות שעבדו עם צבע והצליחו לייצר אמירה מקורית שהיא גם לבישה. אמנם משחקי הנפחים, במיוחד במכנסי הגברים, נראו באופן דומה גם בעבודות של בוגרים אחרים, אך הם היו במינון המדויק והיו עשויים בצורה מושלמת. סוקבסקי הציגה מערכות לבוש קונסטרקטיביות לגברים ולנשים. במוצלחים שבהם נרשמו חולצת שכמיה גברית עם גב חשוף וטופ גברי שהוא מעין יצור כלאיים של חולצה ובלייזר; עבד שאדי התעסק עם המורכבות של חיים, מוות ומה שביניהם. אמנם האינטרפרטציה הייתה מעט מילולית מדי, אך היא ניחנה בטכניקת עבודה ששילבה עור והדפסה על טקסטיל. כפי שצויין קודם לכן, היה קשה יותר להתרשם מעבודות הצורפות. בכל זאת, בלטה העבודה של אינה לויטן שבחנה את הקשר בין האדם לחפץ בעידן שקושר בין אדם למכונה. לויטן הציגה סדרת תכשיטי עור וכסף שעברו טכניקות מעניינות של הדפסה תלת-ממד, יציקה ומתיחת עור בהרטבה. את הקונפליקט ביטאה יפה במיוחד במיוחד שרשרת תליון יפיפייה בדמות ניצן שחור מעור עם אבקנים נוקשים מכסף מתכתי.
