בעבר מגמות עונתיות, כלומר טרנדים, היו שורדות ומתקיימות לרוב הודות לטעם הקהל, שהיה בוחר לאמץ אחת ולנטוש אחרת. כיום, מגמות מקורן בסוכנויות לתחזיות טרנדים, שבתחילת כל עונה משרטטות מפה עקרונית של האופנה העתידית ועל ידי כך גורמות למעצבים ולבתי אופנה לאמץ את מסקנותיהן. למעשה, הטעם הרווח, כפי שהוא משתקף מבעד לשבועות האופנה, הוא לא תגובה טבעית לשוק, שמקורה בניסוי, תהייה וטעייה, אלא הכתבה של מה השוק אמור לאמץ בעונה הבאה. זהו הבדל מהותי שתוצאותיו מוחלטות ומפוקפקות מאות קולקציות שמבוססות על אותם הרעיונות, אותם המוטיבים ואותה פלטת צבעים.
שבוע האופנה במילאנו, שנפתח ביום רביעי האחרון, הבהיר כי על סדר היום של מעצבים רבים נמצאים כמה סעיפים בולטים. כפי שהתצוגות של גוצ'י, מקס מארה ופנדי הוכיחו הראשונה מלאה בקריצות לאר נובו, השתיים האחרונות דווקא למינימליזם משורטט משחקי שקיפות והצללה הם מנת היום. מעבר לאפקטים הוויזואלים הברורים שהאמצעים השקופים מאפשרים, בין אם חשיפה חצופה של הגוף העירום או דווקא משחקי שכבות שיוצרים עומק מצנזר, זהו רעיון ערמומי שעשוי לפעול כמו חליפה. במילים אחרות, הוא במידה רבה מכריח את הלקוחה שלא להסתפק בפריט אחד במטרה להשיג את המראה המיוחל.
הקולקציה של פנדי, בניצוחו של קרל לאגרפלד, הייתה המצטיינת מבין השלוש. דוגמניות בפאות בוב (כמעט ולא היה אפשר לזהות את קארה דלווין על המסלול) צעדו בשמלות ובמערכות לבוש מתואמות שהיו בנויות כמדרגות-מדרגות מסותתות של מעין אורגנזה שקופה למחצה. הצבעים היו נפלאים כתום סלמון ואלמוג, תתי גוון של שנהב או הכחול העמוק ביותר שניתן להעלות על הדעת. למרות שהאסתטיקה הכללית נשענה על צורות הנדסיות חמורות, החומר השקפקף והקל העניק להתרחשות קלילות ארוטית, שהועצמה עד אין כץ בזכות צללית הרגליים הארוכות שהציצה תחתיו.
מעניין שדווקא הקולקציה של צמד האחים הקנדיים דין ודן קייטן, למותג דיסקוורד, לא התייחסה למגמות שמסתמנות לעונה הבאה, שמלבד שימוש בחומרים שקופים, כוללות גם גזרות קופסא וצלליות אוברסייז ושימוש בצבעוניות קונטרסטית. במסגרת של תצוגה קלילה, אופטימית ופלרטטנית, הם העדיפו לחבק מוזה של פאם פטאל, במקום זו המחושבת והקרירה שניכרת במקומות רבים אחרים. שמלות סטרפלס מפוסלות כשעוני חול ענקיים, כובעי קש שכתריהם מוגבהים מאוד ועסיסיות נשית כללית הבהירה שהשניים מעדיפים פופ וזוהר קל לעיכול ביחס לכל דבר אחר.
מנגד, גם מיוצ'ה פראדה, המנהלת האמנותית העומדת בראש בית האופנה האיטלקי, לא לקחה חלק פעיל בחגיגת השקוף-קופסתי-לבן שמסתמנת כבסיס המסחרי לקיץ 2014. במקום זאת, היא העמידה קולקציה אקספרסיבית שהעצימה כוח נשי אינטלקטואלי. מלבד מעילי פרווה או שמלות המכוסות בציורי נשים של פנים נשיות, ונגיעות מדודות של ירוק זית מלחמתי, היה אפשר לזהות למוטיב של מעין חזייה שנלבשה, נסרגה או נתפרה מעל למעילים, עליוניות ושאר פריטים. פריט הלנז'רי המוסתר בדרך כלל קיבל תוך הפרה של הסדר הקיים מעמד פומבי, אולי גם פוליטי, שאינו נכנע לכוחות המבקשים ממנו להישאר רחוק מהעין. זהו גם מהלך הרבה יותר אמיץ ורדיקלי מאשר להראות חזייה במקומה הטבעי, מבעד לחולצת רשת, כפי שבחרו לעשות כל כך הרבה מעצבים אחרים. אחרי הכל, האם הנפנוף העיקש הזה בה, וההתעלמות המופגנת מתפקידה, לא מסגיר כוונה הדומה לשריפת החזיות של שנות ה-60?
