פרובוקציות בעולם האופנה והאמנות הן דבר שבשגרה, וניכר שהן מחמירות בעידן של עודף משתתפים, בדיוק כפי שמתרחש בעידן הנוכחי. בשביל לבלוט בעיני העיתונאים, הקהל ובעיקר הקניינים, כאשר כל שבוע אופנה בבירות הגדולות כולל מאות תצוגות, צריך למצוא את הדרך לצאת מתלם.
אבל אי אפשר להתעלם מהקביעה הפשוטה יש פרובוקציות שמסמלות מרד ודרך חדשה, המונעות מעשייה אותנטית ברמה כזו או אחרת, ויש פרובוקציות שמונעות מההפך הגמור. אפשר להדגים את הסוג השני באמצעות העניין שהעסיק אמש (שלישי) את תעשיית האופנה העולמית. בצעד משונה, שלא לומר ספוג בחוסר ביטחון שהומר לשתלטנות, החליט בית האופנה סן לורן פריז (המונהג על ידי המנהל האמנותי הדי סלימן), להפסיק את הקשר עם בוטיק הקונספט הצרפתי קולט.
זוהי לא החלטה אגבית, גם בלי קשר לעובדה שקולט מכרו חלקים נאים מאוד מהקולקציות העונתיות של סן לורן. החנות, שכבר הפכה למוסד ידוע בעשר השנים האחרונות, נחשבת לא רק למצליחה בכל קנה מידה, אלא גם למשפיעה בתחומה. לראייה, עשרות מעצבים ומותגים חוברים עמה בכל עונה לטובת פרויקטים משותפים ובלעדיים. מכאן, שעיניהם של רבים נשואות למתרחש בה.
ומה הסיבה לפיצוץ הגדול? חולצת טי מודפסת. השחקנים בתעשייה מכירים היטב את חולצות הפארודיה שנעשו נפוצות בשנים האחרונות. לרוב מדובר בעיצוב בסיסי הכולל כיתוב שנון כזה או אחר, למשל "Karl Who?", על חשבונו של קרל לאגרפלד, או ,"Celine Dion", כקריצה לבית האופנה סלין. אך בזמן שכמעט אף אחד לא לוקח ברצינות גדולה מידי את הבדיחה, בסן לורן דווקא מרצינים. חולצה עם הכיתוב "זה לא סן לורן בלי איב", שנמכרה בין היתר גם בקולט ונעצה מרפק מחודד בפרשת הסרת שמו הפרטי של מייסד הבית משם המותג, הצליחה לעורר את זעמם.
ועד כמה גדול הזעם? שרה אנדלמן, המייסדת של קולט והקניינית הראשית, לא רק שלא הוזמנה לתצוגת קיץ 2014 שנערכה ביום שני האחרון, אלא גם קיבלה הודעה כי ההזמנות שנעשו לעונה הבאה, בשווי של מאות אלפי דולרים, בוטלו כולן. ובקיצור, נכון לעכשיו זה פשוט לא סן לורן בקולט (וגם לא במקומות אחרים. סלימן פוסל גם לא מעט עיתונאים שאינם מסקרים את עבודתו לרוחו).
אי אפשר שלא לדון בפרשה העגומה הזו על רקע הקולקציה הקלושה שהציג הבית לעונה הבאה. תחושת העליונות, וחוסר היכולת לספוג ולו גרם אחד של ביקורת, גם אם מחויכת, אין לה שום דבר במשותף עם האופנה. בעוד שסלימן כביכול מנסה לשקף בקולקציות העונתיות פרקים מתוך תנועות הנעורים המרדניות בפעם הקודמת היה זה הגראנג' של שנות ה-90; בקולקציה הנוכחית זהו הגלאם רוק של שנות ה-80 - הרי שהתוצאה הסופית נעדרת כל רגש, וחמור מכך, נעדרת כל דיון אינטלקטואלי בכאן ובעכשיו, שני הפרמטרים היחידים ששווים משהו לאופנה.
סלימן אינו מתמודד עם ההווה; הוא עסוק בלמחזר את עבר. לכן הוא מגלה רגישות בלתי נתפסת לכל דבר שאינו עולה בקנה אחד עם הזיכרון שהוא מבקש לפעול ולעצב בתוכו. הוא לא מנהל שום דיאלוג עם המציאות, ומסתמן שהוא מאמין שהוא שולט בה, במקום להבין את ההפך הגמור. זוהי הבעיה כולה. כמעצב שחתום על הקמת קו הגברים של דיור בתחילת העשור הקודם, וכמי שנחשב לסופרסטאר של תחומו אז, ניכר שהוא שבוי באותה תחושת עליונות. אפשר להניח בקלות יחסית שהוא עדיין לא מבין שהזמנים השתנו, ושבמידה רבה הוא צריך להתאים את עצמו, ולא ההפך, לכל המים שעברו בנהר מאז שעזב את דיור ב-2007 ועד שקיבל את המושכות בסן לורן חמש שנים מאוחר יותר.
בינתיים, נדמה שהוא עסוק בלשלח למסלול דוגמניות בחליפות סקיני, ובשמלות קצרות מידי המכוסות באלפיקציות סתומות של שפתיים אדומות, תוך אמונה גדולה שהאנטגוניזם שהוא מעורר נעוץ באמירה החריפה שהוא מייצר. אבל האמת היא, שאת מבחן המציאות שחולצת טי פשוטה מזמנת לו, הוא פשוט לא מסוגל לעבור.
על הרקע הזה אי אפשר שלא להשוות, על דרך הניגוד הגמור, את הפרשה הזו עם קולקציית המופת של ולנטינו, עליה חתומים צמד המעצבים פייר-פאולו פיצ'יולי ומריה-גראציה קיורי. השניים, שנמצאים בבית האופנה מאז 2008, גילו יכולת פנומנלית של סינתזה בין חומרים לא קשורים לכאורה. מצד אחד, אוסף הקיץ היה ספוג באווירה נזירית ומופנמת הודות לצלליות הסגורות, שכבר נעשו מזוהות עם השניים ; מצד שני, על אותן שמלות סגורות, צלליות קופסא או גלימות ארכיבישוף דרמטיות, קובצו עבודות יד שבטיות או מסורתיות, שהניעו את הדמיון לכל כיוון, החל מתקרות מצויירות בבית אופרה קלאסי ועד לאפריקה.
היכולת ליצור אפקט זן חרישי ומהפנט עם בגדים עמוסים כל כך היו שם הדפסים מנומרים לצד גדילי עור, בדי סאטן מבהיקים לצד רקמות צבעוניות או דוגמת פסי רוחב עבה במיוחד - מקורה בעבודת איזון יוצאת מגדר הרגיל. הסנדלים השטוחים, הקשתות המשובצות בשיער האסוף, המשקפיים העגולים נוסח סופיה לורן, יצרו עם הפרטים הנדיבים שכבות של ביטחון עצמי ואמירה כה מודעת לעצמה, שאי אפשר היה שלא להיכנע לעושר שהיא מציעה.
זו הייתה דוגמא נהדרת לאופן בו יוצרים רגע חד פעמי באופנה. שיש בו נוסטלגיה, אך יש בו גם הווה מתמשך. איך פורצים את הגבולות עם ביטחון עצמי שלא יהיה קל לערער עליו.
