חזית חדשה במלחמה ישנה

אנג'לה ארנדט בוודאי שלא תודה בכך, אבל אפשר לנחש שהיא חייכה לעצמה בסתר לאחר שמניית בית האופנה ברברי, בו שימשה כמנכ"ל מאז 2006, ירדה ביותר מ-8% בעקבות ההודעה על עזיבתה לטובת משרה בכירה באפל.

התקופה של ארנדט בברברי תיזכר בספרי ההיסטוריה כתור הזהב של המותג, עם רווחים שנוסקים, סניפים חדשים, השפעה גלובלית יוצאת מגדר הרגיל ואולי החשוב ביותר – ביסוס של פלטפורמה דיגיטלית חדשנית לשיווק, שמשתמשת באינטרנט וברשתות חברתיות.

המשקיעים שעניינם כסף, באותו אקט של חוסר שביעות רצון בולט, הצביעו על סמך ההכרות שלהם – ושל שאר התעשייה – את העבודה הפנומנלית שלה. סביר להניח שגם זהות מחליפה? לא עודדה אותם להישאר נאמנים לספינה. את מקומה של המנכ"ל יתפוס בחודשים הקרובים מי שהיה אמון על הצד האמנותי של ברברי ב-12 השנים האחרונות – המעצב הראשי והמנהל הקריאייטיבי כריסטופר ביילי.

האם ביילי מוכשר דיו כדי לאחוז במושכות הניהול הפיננסי של ברברי? לפחות אחדים מתעשיית האופנה ניסו לתמוך במינוי כתגובת נגד לביצועי המניה בבורסה. במאמר יוצא מגדר הרגיל שפרסמה העיתונאית קתי הורן בניו טיימס היא כינתה את ביילי המינוי המושלם לתפקיד. "הבחור הזה יכול ללכת על מים. הוא מוכשר, מפוקס, צנוע. הוא הדבר האמיתי", כתבה מי שנחשבת לאחת ממבקרות האופנה המחודדות, ואולי גם המרושעות, של עיתונות האופנה הבינלאומית. "מה שאני רוצה לדעת: מה קרה לשיח הממורמר בתעשייה על כך שיותר מידי חליפות שאינן מעוררות השראה מנהלות את מותגי האופנה? האם הוא עף מהחלון יחד עם המינוי של מר ביילי?"

הוויכוח בין הצדדים, בין אלו שחוששים מהעתיד ללא ארנדט לבין אלו שחושבים שזוהי התפתחות ראויה, שמחזירה את השליטה למעצבים, דוקר את אחת הנקודות החשובות באופנה הפוסט-מודרנית. למרות שספק אם יש מישהו שמכיר את בית ברברי המודרני טוב יותר מביילי – רבים יכולים לספר שהמעצב הבריטי מעורב בכל החלטה הנוגעת למותג - החשש הזה מפני האמן, והאכזבה מעיזבתה של אשת העסקים, מגלמים את המלחמה העקרונית שמתנהלת בצורה אגרסיבית בעשור האחרון בין האופנתי לכלכלי.

הסיוט הגדול של בעלי הכיסים העמוקים הוא מעצב, או אמן, שינסה לעשות ככל שהעולה על רוחו, מבלי להתחשב בקופה הרושמת. מהרגע בו אופנה נעשתה לתעשייה רווחית כל כך וגדולה כל כך (רק לאחרונה ציין הכובען סטיבן ג'ונס כי היא המעסיק השמיני בגודלו בבריטניה), המתח בין היכולת למכור, לבין היכולת ליצור משהו נועז באופנה, נעשה לנפיץ; אפילו כמעט אלים. מצד אחד, בעלי השליטה רוצים להגדיל רווחים; מנגד, המעצבים רוצים לומר משהו חדש. בצורה שמלווה את האמנות עוד מראשית ימיה, שני הקצוות האלו נפגשים בשיאם רק לעיתים נדירות, ובדרך כלל כשמבקרי האופנה מרוצים, הקניינים פחות, וכמובן להפך.

עד לפרשה משבוע שעבר, אפשר לומר שדריסת הרגל של המשקיעים הגיעה לשיא. הקולקציות בחנויות, ובעיקר בבתי אופנה ומותגים השייכים לקונצרני ענק נוסח LVMH או קרינג (קבוצת גוצ'י), הן תולדה של תחשיבי שוק שכלתניים. אפשר לתת כדוגמא את הקולקציות העונתיות של ז'יבנשי, שעונה אחר עונה מיחזרו בעקבות ביקוש וביצועי קופה חולצות טי מודפסות בשינויים קלים; פעם היה זה דוברמן, ופעם אחרת דווקא רוטווילר; פעם הדפס של כוכבים לבנים, ופעם אחרת דווקא של אדומים. מקרה דומה התרחש גם עם קנזו, לאחר שסוויטשירט בעיטור ראש נמר נעשה ללהיט, ולכן חזר על עצמו עונה אחר עונה באין ספור וריאציות. הרצון של צמד המעצבים של הבית הצרפתי, הומברטו ליאון וקרול לים, לשים לאותו נמר סורר סוף לפני שהשוק יוצף, נתקל – כך סיפרה קניינית – במחאה של בעלי בוטיקים.

הלחץ להעדיף אופנה מסחרית, שכמובן מסרסת פרצים יצירתיים, הוא זה שסיפק שלל שבועות האופנה רדומים בשנים האחרונות וקולקציות שרב בהן הדומה על השונה. ימי קו המכפלת המפתיע של העונה, כמו בתקופתו של איב סן לורן, באו לקיצם. אותו לחץ הוא גם זה שאחראי ככל הנראה (גם אם לא נאמר במפורש) למערכות יחסים מפורקות נוסח המעצב הגאון ניקולה גסקייר ובית האופנה בלנסיאגה, שדרכיהם התפצלו בשנה שעברה לאחר עבודה משותפת של עשור וחצי. "מה הם בסך הכל רצו ממנו", ציינה ספק-בארסיות מעצבת שמקורבת לפרטים, "שיעצב עוד כמה תיקים שאפשר למכור?"

במידה שהמינוי של ביילי יתגלה כמוצלח, האם תיסלל הדרך לתקופה חדשה בה מעצבים ישובו להיות אלו שגם מחליטים על ניהול אספקטים נוספים מלבד הכרעות הקשורות לקולקציות ומסרים עונתיים? ייתכן. אבל הסיכוי הזה אוצר בתוכו גם חרדה אמיתית – מה יקרה במידה וביילי ייכשל; האם האמנותי יצמצם עוד יותר נוכחותו?