רבים שומעים את המילה "פוליאסטר" ובראשם מתעוררת קונוטציה לחולצה זולה, סביר להניח מרשת האופנה המהירה הקרובה. בוודאי שלא בגד יוקרתי של מעצב מוערך. אבל מסתבר שהתפיסה הזו שייכת לעבר. למרבה הפלא נראה בעונות האחרונות כי חומר הגלם הסינתטי, שנחשב פסול חיתון בסצנת האופנה הבינלאומית ומקומית כאחד, מתחיל לקבל לגיטימציה כחומר גלם חוקי וראוי, שאינו נופל מבדים טבעיים נוסח כותנה, משי או פשתן.
אם תמיד נהגו לומר עליו שהוא לא נושם, שהוא לא מתאים לאקלים הישראלי, שהוא נראה זול ושהוא מזהם את הסביבה, כיצד הפך הפוליאסטר המושמץ לנכון מתמיד? "אני רוצה לנער את התפיסה הזו לחלוטין", מכריזה מעצבת אופנת העילית אליאן סטולרו, ששמה נקשר בעשרים השנים האחרונות עם בדי יוקרה. "אמנם אני אוהבת חומרים טבעיים, ותמיד אמרתי NEVER EVER לחומרים סינתטיים אבל גיליתי שיש פוליאסטר באיכות מאוד גבוהה. לפני כמה עונות התחלתי לעבוד עם חומר דמוי פשתן עשוי 100% פוליאסטר. ניסיתי אותו על עצמי וגיליתי בד איכותי עם אותו מראה של האריגה הגסה, עם נפילה טובה על הגוף, וללא המראה והמגע הסינתטי. היתרון הגדול שלו הוא שלא צריך לגהץ אותו כי הוא לא מתקמט. העונה עיצבתי מכנסיים עשויים 100% פוליאסטר והם נראים מעולה".
סלידתה של סטולרו מפוליאסטר ודומיו החלה להתפרק כבר לפני כמה עונות, אך יחד עם זאת אפשר לומר שהיא עדיין מנהלת אתו מערכת יחסים אמביוולנטית. "אני עדיין חושבת שז'קט שעשוי מפוליאסטר לא ייראה מי יודע מה, גם לא הייתי הולכת על חולצות מפוליאסטר כי מזיעים בהן והתפרים לא יוצאים בדיוק טוב והמגע הוא שונה", היא מסבירה. "בבדי שיפון ואורגנזה מפוליאסטר לא הייתי נוגעת, זה נראה אחרת והמגע הוא שונה. אין להם את האיכות של הכותנה או של המשי".
מנגד, המעצב הוותיק והמוערך גדעון אוברזון מיודד עם הפוליאסטר ובני משפחתו הסינתטית עוד משחר עבודתו עם בגדי ים. ההכרה שלו בפוליאסטר כלגיטימי תקפה גם כשזה נוגע לבגדי יום וערב בעיצובו. "יש פה איזה סנוביזם מסוים בתפיסה של 'פוליאסטר לא בבית ספרינו', והתפיסה הזו היא כבר פאסה. זה כמו להגיד 'אני אוכל רק ירקות אורגניים'. זו קלישאה. בסך הכל זה חומר מאוד פונקציונלי. פשתן לדוגמא, ברגע שיש עליו כתם אפשר לזרוק את הבגד, מה שלא תקף לגבי פוליאסטר. חוטי תפירה שייצרו פעם רק מכותנה, גם מייצרים היום מפוליאסטר. מעבר כך, גם את כל ההדפסות וחיתוכי הלייזר אי אפשר לעשות על חומרים טבעיים כי הם נפרמים לגמרי. מה שבעיקר היה לא יפה בפוליאסטר פעם זה המגע הניילוני המחשמל, אבל היום יש פוליאסטר שלא יודעים להבדיל בינו ובין משי. גם אני לא מבחין הרבה פעמים בין איכות אחת לשנייה. אין ספק גם שיש הבדל בין המחיר של חומר סינתטי דמוי משי למשי אמתי, והעולם היום מדבר בכסף".
"הפוליאסטר הגיע כתוצר לוואי של נפט, מתוך התפתחות של חומרים שהיו זמינים לאנשים. הוא נולד כחיקוי למשי. היום למדו לייצר את הפוליאסטר ברמה שהיא לא פחות טובה ממש מהמשי. באסכולה הישנה התקבעה המחשבה שפוליאסטר זו מילה גסה, אבל זה נורא זמין וקל לעשות איתו מוצרים יפים יותר. התעשיות הישנות, שלא השכילו לקבל את זה, נשארו מאחור", מציין ארז בר חיים, מנכ"ל יצרנית הבדים בריטקס. באותה נשימה, הוא גם ער למגרעותיו של הפוליאסטר. "זה לא ירוק, הייצור שלו הרבה יותר מזהם, ואין ספק שבדים טבעיים עשויים להיות יותר נעימים על הגוף. אבל בסופו של דבר, בד איכותי הוא בד איכותי, מה שמשנה הוא התהליך שהוא עובר ולא ההרכב שלו".
אחת הבעיות העיקריות עם הבדים הסינתטיים, אם לא העיקרית שבהן, היא כאמור הסוגיה האקולוגית. בניגוד לבדים וחומרי גלם טבעיים, החומרים הסינתטיים אינם מתכלים ועל כן הם נחשבים למפגע סביבתי. אחד היתרונות של הפוליאסטר לעומת זאת הוא העלות. לפי בר חיים, המחיר הממוצע של פוליאסטר נע כיום בין 9 ל-24 שקלים, כאשר הפוליאסטר היפני, שנחשב לאיכותי ביותר, יכול אף לנסוק אל מחיר של עשרה דולרים למטר. לשם השוואה, מחירו של משי איכותי לעומת זאת יכול להאמיר גם למאות שקלים למטר.
האחיות והמעצבות השותפות נופר מכלוף ועינב זיני, שכבשו את הסצנה המקומית עם מותג ההיי-קז'ואל היוקרתי סמפל, מציגות בעונת החורף הנוכחית לא מעט דגמים שרק אקסטרים קלוז-אפ מגלה כי הם אינם עשויים משי אלא פוליאסטר.
מכלוף מתייחסת למשמעות הכלכלית - "בגלל שאנחנו מאוד יקרות ניסינו גם לפנות אל קהל נוסף מבלי להתפשר על האיכות. נפלנו על מפעל שמייצר פוליאסטר ברמה מאוד גבוהה. באופן הזה, שמלה שעשויה 100% חומרים סינתטיים מתומחרת ב-750 שקלים. אם הייתה עשויה משי, היא הייתה עולה מעל 1,500. פוליאסטר זה אולי שם כולל לסיב לא טבעי, אבל אפשר להשתמש בו באלף טכניקות של אריגה. יש בגדים שהפוליאסטר משרת אותם ממש טוב, בצורה שבדים אחרים לא יכולים לעשות. כל עוד לא מזיעים בו, והוא לא מרגיש סינתטי אלא נעים למגע אז אני אומרת למה לא?".
"אנחנו שבויים ברומנטיזציה של החומר", מוסיפה עידית ברק, שעיצבה בעבר הלא רחוק עבור המותג העצמאי דליקטסן וכיום מרצה במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר. "בעולם של כל כך הרבה היצע ושפע עיצובי, הצורך שלנו להיצמד לנוסטלגיה חומרית זה אולי עוד הדבר היחיד שיכול לבדל בין מעצבים ליצרני אופנה. יש לנו איזה זיכרון מהפוליאסטר של הסבנטיז שהיה מאוד לא מפותח. היום אפשר להביא פוליאסטר לאיכויות הרבה יותר מתאימות לאקלים שלנו, לעומת משי או צמר שהם חומרים טבעיים. אין ספק שלסיבים טבעיים יש איכות טבעיות, אבל גם משי עובר היום תהליכים כימיים אז לא צריך להיתמם. העולם הוא לא שחור ולבן ואי אפשר להכליל בין כל סוגי הפוליאסטר. כמו שסיבים סינתטיים הם לא השטן אז סיבים טבעיים הם לא מלאך. הדברים הרבה יותר מורכבים".
המעצבת קרן בנקר כהן בעלת המותג עלמה החלה להשתמש בפוליאסטר לפני כשש עונות, וכיום להערכתה נוכחות החומר בעיצובים שלה עומדת כמעט על שליש ביחס לחומרים הטבעיים. "בסך הכול עניין הקיימות, השמירה על הסביבה והשימוש בחומרים מתכלים זה משהו שהוא חשוב. אני לא ממעיטה בערך של זה, אבל אי אפשר להגדיר אופנה רק על ידי קשמיר, צמר, כותנה או ויסקוזה. כותנה היום זה זהב. מאוד יקר לייצר אותה. קופיקס זה לא רק קפה ואי אפשר להמשיך רק למכור מכנסיים ב-3,000 אירו. עם הזמן, כשהכותנה הפכה למשהו יותר קשה להשגה אז התחילו לשכלל את הפוליאסטר, והיום הוא מאוד מתוחכם בעשייה שלו. הפוליאסטר היפני הוא אחד ההרכבים הכי נחשבים שיש כיום, וגם מותגי יוקרה משתמשים בו. זה לא כמו הפוליאסטר שהשתמשו בו לפני עשר שנים. זו משפחה חדשה שנכנסת לתחום האופנה שנותנת עוד אופציה. פעם לדוגמא אם היית מדברת על בד דמוי עור זה היה סוג של בזיון, והיום המותגים הכי נחשבים כמו מרג'יאלה משתמשים בציפוי דמוי עור על תחתית בסיס של פוליאסטר".