"היום זה יום חדש; יום גדול" במילים אלו נפתח המכתב הקטן שהשאיר המעצב ניקולה גסקייר על כל אחד מהמושבים בתצוגת הבכורה שלו לבית האופנה לואי ויטון. פנייה אישית כזו, היא לא דבר נפוץ, אבל המעמד, בהתחשב בציפיות השיא וההתרגשות שאחזה בכל, כנראה מחייב זאת.
גסקייר נכנס אל הנעליים הגדולות שהשאיר אחריו מרק ג'ייקובס, מי ששימש ב-16 השנים האחרונות כמנהל האמנותי של ויטון. ומדוע גדולות? ג'ייקובס הוא האיש שהפך את ויטון בסוף שנות ה-90 ממותג שמרני המתמחה בתיקים למפלצת היוקרה האופנתית, שהכנסותיה מוערכות במליארדים של דולרים.
ביחס לתצוגות הפומפוזיות של ג'ייקובס פעם הייתה זו רכבת אמיתית באולם התצוגה; פעם אחר דרגנועים ענקיים או קרוסלות סוסים עצומות תצוגת הבכורה של גסקייר הלכה על הכיוון ההפוך לגמרי. עם תפאורה מינימלית, הדגש כולו ניתן לבגדים ולאביזרים המשלימים.
גסקייר, שבעבר היה בראש בית האופנה בלניסאגה, נודע בכתב יד חסכני ומודרני מאוד, שמעדיף צורות נקיות על פני נוסטלגיה ושאר להטוטים תקופתיים. לא מפתיע, שבמבט ראשון הקולקציה נראתה פשוטה, אולי אפילו פשוטה מדי, וחפה מגימיקים. חצאיות קצרות ופרקטיות, שמלות גולף, בלייזרים עשויים עור, רמזים דקים שבדקים לאופנה משרדית נוסח שנות ה-70 ובעיקר צללית אסופה למדי, המגלה קו מותניים גבוה. המוטיבים העיצוביים הבולטים היו שילובים של פאנלים בטקסטורות שונות או משחקי רקמה מעודנים, שהעניקו לכל עומק וגוון.
כשלוקחים בחשבון שהדבר שמשך את תשומת ליבו של גסקייר במורשת של לואי ויטון הוא דווקא רוח ההמצאה והנוחות של המזוודות המפורסמות של הבית, קל להבין מדוע הוא אימץ גישה ישירה כל כך. גם הוא יודע שתיק או נעל, או שמלה, קודם כל נועדו לשימוש, ורק אחר כך לרושם. זוהי גישה רדיקלית מאוד בעידן בו אופנה היא מנקרת עיניים בכוונה (וגם ביחס למורשת לוגו ה-LV של לואי ויטון, שנעשה לסמל סטטוס לכל דבר).
למרות תיקי קופסא קטנים וקשיחים, או מגפיים העשויים בחציים מעור רך ובחציים מעור קשה, ניכר שהייתה כוונה ספציפית שלא ליצור להיטים, אלא אווירה שיש בה כביכול אופי על זמני. אחרי הכל, יש שמועות שגורסות שפניו של לואי ויטון הוא אל אופק הרבה יותר סלקטיבי ודיסקרטי.
