המעצבת רזיאלה גרשון אינה מתיימרת להתחנף לפאשניסטות צעירות או לאופנות חולפות. ממרום שלושים וקצת שנים בתעשייה המקומית, היא כבר לא צריכה להיאבק על מקומה או לחלופין להשתעבד למרדף אחר ההייפ הגדול הבא; יש לה רזומה עשיר מספיק כדי להישען עליו.
הניסיון הזה, לטוב ולרע, השתקף היטב בתצוגה לחורף 2014-15. מצד אחד, הנאמנות לעצמה והבשלות שהפגינה גרשון ראויים להערכה; מצד שני, הם אולי אלה שגורמים לדוגמניות לצעוד על המסלול אך לגרשון עצמה לדרוך לעיתים במקום.
בהשראת קו פריז-תל אביב ומה שביניהן, חקרה גרשון את הגזרות המחויטות משנות ה-40, ה-50 וה-80, במטרה למהול את האירופאיות המעונבת באקלקטיות הים-תיכונית. לפרקים התוצאה הייתה מוצלחת ואיכותית, אך לפרקים היא הייתה כבדה ונטולת רעננות.
את התצוגה פתחו חמש דוגמניות לבושות בחליפות משי קלאסיות בחמישה צבעים שונים, שהתוו את העלילה המרכזית יוקרה, קלאסיקה וחייטות. על רקע מוזיקת שאנסונים וקטעי וידאו-ארט באווירה פריזאית שהכתיבו קצב נוסטלגי החלו לעלות יתר הדוגמניות. לאט לאט נגלה התמהיל השלם שהורכב ממכנסי סיגר צמריריים המשודכים לחולצות שיפון שקופות, מקטורנים כבדים שנלבשו עם חצאיות משי ארוכות, מעילי טרנץ' ושכמיות בדוגמת משבצות, שמלות פאייטים נוצצות, שמלות ערב דרמטיות מקטיפה עם תחרה צרפתית ועוד.
התמהיל העמוס הוביל לקולקציה לא אחידה ברמתה, ולתחושת לאות כתוצאה מהעומס הרב. לצד עיצובים יוצאי דופן כמו שמלת פאייטים ארוכה בעלת גב החשוף המתנקז אל רוכסן היוצר שסע עמוק (להיט שהיה כובש כל טקס אוסקר), שמלת משי סגולה בעלת שרוולים ארוכים ותפוחים או מעיל בלשים מעור המשובץ ברקמת משולשים ופאייטים נרשמה נוכחות מאסיבית מדי של פריטים לא מספיק רלוונטיים דיים לאופנה העכשווית, שלעתים אף הרגישו כמו קלישאה צרפתית. למשל, במקרה של מחוך העור האדום ששודך לחצאית שיפון שקופה וארוכה באותו הגוון באופן שיצר אפיל של בורדל או במקרה של החיבור בין מכנסי סיגר, גופיית פאייטים מנצנצת וחולצת שיפון שקופה שמכסה מעל מבלי לעשות חסד.
