לבבות זהובים הונחו על המושבים בתצוגה של קום איל פו. מצדם השני נכתב כי הקולקציה לקיץ 2014, שזכתה לשם "לא שוות / שוות" תתמקד ברגשות הנחשבים נשיים (כאשר קולקציית החורף הבאה תפיק השראה מתכונות הנחשבות גבריות). "מנשים מצופה לחוש ולנהוג בחמלה", ציינו מעצבות המותג קרין לייקוביץ ושרון דאובה. "אנו קוראות להכרה ברגשות הנחשבים נשיים ומסבות את תשומת הלב לניצול החברתי של הרגשות הללו".
פוליטיקה ופוליטיקה פמיניסטית הן לא זרות לקום איל פו, מותג המציין יותר מ-25 שנות עשייה. אבל כמו בפעמים רבות מדי בעבר, לעיתים הכוונות לכותרות גדולות נתקלות בגלגלי האופנה, ואף אחד מהצדדים לא יוצא נשכר מהחיבור הכפוי לעיתים בין השניים. בכלל ובלי שדנים בשאלה איזה רגש נשי או גברי יכול להיות לבגד או עד כמה מקוממת החלוקה הזו - ניכר שהנושא האמתי של התצוגה הזו היה "כמה רגעים שונים יכול מסלול אחד לשאת?". מילא המשקל, הבעיה היא שלא ברור היכן הם נפגשים.
התצוגה נפתחה במקהלה, שהחלה לזמר את הלהיט רויאלס של הזמרת הניו זילנדית לורד. מה הקשר בין המופע הקטן לבין הכותרת הפומפוזית? ובכן, סביר להניח שמכנה משותף של הדרה ואי שוויון. אלא שגם הדוגמנית שעלתה אל המסלול במעין בלוזון דק ושקוף שבמרכזו לב כהה, או דוגמניות אחרות, בחצאיות עיפרון ארוכות או בלייזרים גבריים, לעיתים בשילוב טקסטורות פסים בולטות, לא נגעו מספיק בנושא המסגרת (או בהדרה בכלל). בקיצור, הקהל נותר עם בידור קל לשעת ערב או לכל היותר מסגרת התייחסות כללית.
מי שחיפש ביטוי לאותם רגשות נשיים, מצא אותם פחות או יותר בשוליים. מטפחת לבנה על ראש הדוגמניות הייתה גרסה פשטנית לכובע של אחות רחמנייה ורמז עבה מדי למאפיינים של חום ואהבה; מנגד, צווארונים סגורים כשל נזירות ורמזים לסינרים נשתלו פה ושם, כדי להמשיך לקיים זיקה לסיפור ההשראה. אבל בגדול, מרבית העיצובים, שהתבססו על קו התפר שבין ביגוד מחויט לרוח ספורטיבית, עלו בקנה אחד דווקא עם מותגי מעצבים צעירים, שיש בהם בזיק מסוים של אקסצנטריות בריאה. הציניקן יאמר - רגשות נשיים זה נחמד, אבל אפילו המעצבות לא הצליחו לעשות איתם דבר מה משמעותי.
אל תוך התערובת הזו ביקשו בנות קום איל פו ליצוק משמעות נוספת (בנוסף למקהלת הבנות, להשראת המסגרת ולקו העיצובי הכללי) גם נשים שאינן דוגמניות יכולות לעלות אל המסלול. וכך, התחלפו באמצע התצוגה הדוגמניות הקבועות של שבוע האופנה במקבץ של מה שכונה "נשים אמתיות". מילא שזהו הטריק השחוק ביותר בספר, אלא שלא היה לו שום אפקט ממשי מלבד אצטלה של נאורות. אם רוצה המותג לאתגר את אמות המידה המקובלות, מדוע להציג את הנשים הבוגרות יותר כפרק נפרד בתצוגה, ולא לשלב אותן לכל אורכו? התוצאה הייתה חריפה במיוחד - הן שימשו כאתנחתא קרקסית (הקהל כמובן שאג) שלא תרמה במאום לקולקציה עצמה.
אי אפשר להתעלם מתחושת ההחמצה שליוותה את סיום התצוגה (בנות המקהלה עלו שוב). יש לקום איל פו אמצעים להעמיד אופנה ראויה, ואפילו את התעוזה המתאימה, כפי שהוכיחו מערכות לבוש המשובצות בבד מבהיק וכסוף בדוגמא מופשטת, שממנו נגזרה למשל חצאית מקסי עצומה. אבל מסיבה נעלמה, כל הכוחות מופעלים כדי להסיט את תשומת הלב מהבגדים. ללא ספק, המטרה הזו צלחה.
