האסתטיקה של הנפש

בעולם שמכתיר והורג אופנות כמעט באותה הנשימה, בודדים המעצבים שמצליחים לייצר אמירה שהיא בבת אחת חתרנית, מתוחכמת, אלגנטית ועל-זמנית. איב סן לורן היה לאחד מאחרוני נביאי האמת של עולם האופנה הישן. בסוף השבוע האחרון יצא לאקרנים "איב סן לורן", הביוגרפיה העלילתית אודות מעצב העל המנוח, בדיוק במלאת שש שנים למותו.

יהיה זה יומרני לכמת בכמה פסקאות ספורות את גדולתו של מי שנחשב לאבי המהפכה המודרנית של עולם האופנה. לנסות לדחוס את כל מורכבותו האישיותית והאמנותית של סן לורן ל-104 דקות זו משימה יומרנית אף יותר, שכמעט ונועדה להיכשל מראש, אך מצליחה לשרטט באופן פיוטי וכובש את הפסיפס שנקרא איב סן לורן.

סרטו הצרפתי של הבמאי ז'אליל לספרט ממסגר פרק ארוך ובשרני במיוחד מחייו של סן לורן, המתחיל בימיו בבית כריסטיאן דיור בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת, ומסתכם בשנות השבעים, אחת מתקופות השיא שידע סן לורן כמעצב והשפל כבנאדם. כשם שסן לורן הקדיש את חייו בכדי ללכוד ולזקק את תמצית היופי, כך גם "איב סן לורן" מנסה ללכוד את תמציתו של מעצב העל.

סיפורו של סן לורן מתואר מנקודת מבטו של פייר ברז'ה, הגבר שניצב מאחוריו בחייו האישיים והמקצועיים, ונשאר כעמוד התווך גם בעליות וגם במורדות שידע מעצב העל בעולמו הסוער. מערכת היחסים המיוחדת בין השניים זכתה לגרסה מוסרטת משל עצמה בסרט הדוקומנטרי "איב סן לורן – פייר ברז'ה: אמנות של אהבה" שראה אור לפני שלוש שנים.

מערכת היחסים בין השניים החלה כקשר רומנטי, והפכה במרוץ השנים והסמים בדמו של סן לורן לדואליות פאסיבית-אגרסיבית, של אהבה-שנאה. "איב סן לורן" מטפל בעדינות הראויה במערכת היחסים השברירית בין סן לורן סוס הפרא האמנותי (בגילומו המופלא של פייר ניני) לבין העוגן היציב שהיווה לו ברז'ה (גיום גאליין), עד ליום מותו של מעצב העל מסרטן המוח ביוני 2008.

"העיצוב עשה אותו לאומלל עמוקות", אמר ברז'ה בראיון אינטימי שקיים עמו הטלגרף הבריטי לפני חמש שנים, כחצי שנה לאחר מותו של סן לורן. "למרבה הצער איב לא היה בנוי לאושר. הוא לא היה אדם מאושר והוא לא מצא טעם בחיים. למרות שביטא הרבה פעמים ארשת של אושר, החיים היו קשים עבורו. הדיכאון זרם אצלו בדם".

המפגש הראשון של סן לורן עם הדיכאון התרחש עשרים יום לאחר שנקרא על ידי צבא צרפת להתגייס להילחם במלחמת העצמאות של אלג'יריה. המעצב הצעיר לקה בהתקף פסיכוטי ובהתמוטטות עצבים, מה שאובחן בשלב מאוחר יותר בחייו כאישיות דו-קוטבית והוביל לסילוקו מתפקיד המנהל האמנותי של דיור. נפשו הסוערת, שתוארה רבות בעבר והומחשה היטב גם בסרט החדש, הייתה לסן לורן ככוח מניע והרסני כאחד.

סן לורן נולד באוגוסט 1936 באלג'יריה בימים בהם הייתה קולוניה צרפתית. בילדותו גילה ניצוצות של רעב בעיניים כשעיצב בובות נייר, ובבגרותו כבר החל לעצב שמלות לאמו ולאחיותיו. בהיותו בן 18 בלבד עזב סן לורן לפריז, שם הכיר את מעצב העל כריסטיאן דיור ואצלו החל לעבוד. אף על פי שדיור זיהה את הפוטנציאל הצעיר שניצב לפניו, בשנתו הראשונה בבית האופנה היוקרתי סן לורן קיבל בעיקר מטלות כגון סידור הסטודיו ועיצוב אקססוריז.

הסרט מדלג על צעדיו הראשונים של סן לורן בעולם האופנה ומתמקם בציר הזמן בנקודה בה כוכבו מתחיל לדרוך תחת כנפיו של דיור. מותו הפתאומי של דיור בן ה-52 בסך הכל, הוביל להכתרתו של סן לורן כיורש החוקי של בית האופנה. כך מצא עצמו סן לורן נכנס לנעליים גדולות במיוחד, ומנצח על בית דיור כשהוא בן 21 בלבד. עולם האופנה המתין בקוצר רוח לחזות בילד הפלא הצרפתי, וסן לורן לא אכזב. לא רק שקולקציית הביכורים שהציג לאביב 1958 הצילה את בית האופנה מלקרוס כלכלית, אלא היא גם הפיחה רוחות חדשות וקלילות בקו ה-New Look העשיר והכבד שייסד דיור.

לאחר שהתאושש מהשהות בבית החולים הפסיכיאטרי ומהפיטורים מדיור, הקים סן לורן ב-1962 את בית האופנה הקרוי על שמו בעידודו של ברז'ה בן זוגו. כבר אז התקשה סן לורן להתמודד עם מכבש הלחצים ומסגרת הזמנים המקובעת והתובענית שהעמיד עולם האופנה. למרות שזכה להערכת התקשורת עוד מימיו בבית דיור, המבקרים אמנם נפלו לרגליו האסתטיות של סן לורן אך טענו כי הוא לא מספיק חדשני. ב-1965 נפתרה הסוגיה הנ"ל כאשר הדהים המעצב את עולם האופנה עם קולקציית מונדריאן. הקולקציה שנולדה מתוך האמנות המודרנית של האמן ההולנדי פיט מונדריאן, סימנה את סן לורן כמעצב מזן חדש ונדיר, אמן של ממש.

"שאנל שחררה את הנשים, ואיב סן לורן נתן להן את הכוח", צוטט ברז'ה אינספור פעמים בעבר, כשהוא מציב את סן לורן באותו המעמד העילאי שתבעה גבריאל קוקו שאנל. מעצבת העל הצרפתייה אכן שחררה את האשה המודרנית מכבלי האופנה המיושנת והשמרנית, אך סן לורן מתח את הקצה כשהלביש את אותה האשה בחליפת מכנסיים וטוקסידו גברית; כשהמיר את הבוהו שיק הנונשלנטי של הסגנון הביטניקי היומיומי לאופנה עילית; וכשהעז לקחת את קדושת האופנה העילית ולהנגיש אותה בנוסח "פרט-אה-פורטה" של אופנה מוכנה ללבישה וזולה משמעותית.

הסרט אינו פוסח על אף אחת מהתמורות הללו שחולל סן לורן בעולם האופנה, ובעולם בכלל. אולם המתח שבין לייצר אתוס קולנועי לבין לויאליות ביוגרפית המעיב על כל סרט ביוגרפי עלילתי, בולע במקום מסוים את המשמעות של אותן תמורות. הגאונות של סן לורן מחווירה לעתים אל מול שגעונותיו, על כל הסמים הקשים, הבגידות, התפרצויות הזעם והגחמות שלו. "איב סן לורן" במובן הזה הוא סרט אופנה: כל הדגמים בסרט הלקוחים מהארכיון המקורי של סן לורן, הערצת הנשיות כפי שמשתקפת בהתחלה במערכת היחסים עם הדוגמנית והמוזה הפרטית ויקטואר דוטרלו (למרות שום אזכור לשחקנית קתרין דנב, המוזה הנשית הגדולה ביותר של סן לורן), ואפילו דמותו של קארל לגרפלד הצעיר אינה נעדרת, אך לפני ואחרי הכל מדובר בסרט קולנוע. כפי שיכולות להעיד ביוגרפיות עלילתיות נוסח "הנסיכה ממונקו", "דיאנה" ואפילו "השבוע שלי עם מרילין", האפיל הקולנועי המועצם עד דביקות חוטא למטרה המקורית.

אך זהו אינו המקרה. "איב סן לורן" הוא יותר מהכל סרט על אהבה – אהבה עיוורת לאסתטיקה, התמסרות טוטאלית ליופי וכמיהה נצחית להשראה. "איב סן לורן" הוא סרט על אמן מיוסר, ציפור נדירה יחידה במינה, מעצב אופנה אמיתי בכל רמ"ח איבריו.