היא הוכתרה בקיץ האחרון כבוגרת המצטיינת של שנקר, קטפה את המקום הראשון בתחרות עיצוב יוקרתית בלונדון וסומנה כמעט פה אחד כדבר הגדול הבא בתעשיית האופנה על ידי בלוגרים, עיתונאים ואושיות אופנה מהשורה הראשונה בארץ ובעולם. "זאת שאלה טובה", משיבה נעה רביב כשאני שואלת אותה מתי הבינה לראשונה בחייה שתרצה יום אחד לגזור בדים ולגזור על עצמה אורח חיים סיזיפי למדי. שתינו הבנו לפתע כי למרות היכרות של קצת פחות מעשור, לא היא ולא אני ידענו את התשובה באופן חד משמעי.
הרבה דברים שליליים אפשר לומר על צבא ההגנה לישראל, אבל אני חייבת לו לפחות על אחת החברות היקרות לי בחיי. הכרנו בשבוע הראשון של שנת 2006, בחורף אפרורי-ירקרק בבה"ד 11, הכי רחוק שיש מתעשיית האופנה. אני הייתי מאבחנת פסיכוטכנית באמצע השירות הצבאי שלה שעמדה להדריך קורס בפעם הראשונה בחייה, והיא הייתה החניכה הטרייה שלי. עד היום לא ברור מי מאיתנו הייתה מבוהלת יותר באותו הזמן.
כיום, שנים לאחר שהחאקי הוזנח לטובת אאוטפיטים קצת יותר שיקיים, אנחנו קולטות כי למרות שניהלנו אי אילו דיאלוגים על אופנה אינספור פעמים בעבר, אף פעם לא נברנו מספיק בימים של ערב תחילת לימודי האופנה בשנקר.
"תמיד היה לי חשוב מה אני לובשת, עוד מהיסודי, ותמיד ציירתי ועשיתי בבית דברים שקשורים לאמנות, לכן היה לי ברור שכשאלך ללמוד משהו זה יהיה או עיצוב או אמנות", משחזרת רביב ומגלה כי ההתלבטות בין שתי האהבות שלה נמשכה ממש עד הרגע האחרון. "התקבלתי גם לאופנה בשנקר וגם לאמנות בבצלאל, אבל למרות הנטייה המקורית ללכת ללמוד אמנות, החלטתי בסוף לבחור באופנה".
רביב, בת 27, במקור מרמת השרון וכיום מתל אביב, אמנם הצטרפה בקיץ האחרון למעגל בוגרי בתי הספר לאופנה, אך אין ספק כי ההייפ המשוגע שנוצר סביבה ממקם אותה בנקודת מוצא אחרת לחלוטין משל הבוגר הממוצע שמנסה לפלס את דרכו בג'ונגל שנקרא תעשיית האופנה. לשנקר היא הגיעה עם מעט ניסיון מהבית, מישיבות ממושכות עם סבתא מול מכונת התפירה, אך כפי שהיא מתארת: "אתה מגיע לשנקר ומבין שהניסיון שצברת הוא די חסר משמעות". קודם עסקה באופנה מזוויות אחרות כולל לימודי איפור מקצועיים, הפקות אופנה ואף תפעול בלוג אופנה פופולרי בו הציגה את הסטייל האישי המשובח שלה לצד איורי אופנה מרהיבים פרי עטה.
במהלך השנה השנייה ללימודים חברת קסטרו זיהתה את הפוטנציאל, והזמינה את רביב להתמחות בסוף השנה במחלקת הגברים. קיץ אחד מאוחר יותר היא התקבלה להתמחות יוקרתית בבית האופנה הגרמני אסקדה. רביב בתמורה נאלצה להעתיק את מגוריה למינכן לחצי שנה, להשהות את התואר ולמעשה לסיים את השנה הרביעית והאחרונה עם המחזור שלמד שנה אחת מתחתיה.
היא אוהבת "יופי קצת עקום", ולכן נפעמת בכל פעם מחדש מרף סימונס, המנהל האמנותי של דיור אותו היא מחשיבה כגאון. מאותן סיבות היא גם אוהבת את בית האופנה האיטלקי מארני. בארץ היא מפרגנת למעצבת המנוחה דניאלה להבי ולממשיכי דרכה, וגם למעצבת מאיה ארזי שהייתה המנחה שלה בפרויקט הגמר.
על אותו הקונספט של יופי מעט עקום, כפי שהיא מגדירה אותו, ביססה את פרויקט הגמר שהציגה ביולי האחרון בתצוגת הבוגרים של שנקר. הפרויקט קצר תשואות כאלה שאפילו האפילו על פסקול השריקות של גשם הטילים הראשון שנורה אל מרכז הארץ, ערב פרוץ הלחימה בדרום. במהלך לימודיה התנסתה רביב בעבודה עם "ריינו", תוכנה לעיצוב בתלת ממד שפתחה לה את הצ'אקרות ואת הדלת לפרויקט הגמר.
"חשבתי כל הזמן איך קווי האורך והרוחב שעל המסך הדו-ממדי מגדירים נפח כל כך חי ושלם", היא משחזרת את התהייה שמעסיקה סקטורים שלמים בעולם. אך מה שעלול היה להפוך לגבב קלישאות קונספטואלי אצל כל אחד אחר, קיבל אצל רביב תפנית מרתקת ולא מתוכננת: "באחד השיעורים קרתה לי שגיאה, ונוצר מעין פיצוץ, התנגשות בין שני אובייקטים קטנים שהנפח שלהם גדל וגדל למשהו חסר היגיון לכאורה. אמרתי למורה שלי שזה נורא יפה אבל הוא השיב שאי אפשר להדפיס את זה. התחלתי לחשוב מה המשמעות של זה שאי אפשר, ומה בעצם מגדיר את החוקיות של הטעויות האלה - שמצד אחד הן כל כך כאוטיות ומצד שני יש בהן משהו מתמטי לחלוטין. ניסיתי לחפש את הדבר הזה ובדרך התעוררו אצלי שאלות לגבי מקור והעתק, ואם טעות רנדומאלית זה בכלל משהו שאפשר להעתיק".
בכדי להפיח רוח חיים תלת-ממדית בפרויקט חברה רביב לחברת סטרטסיס העוסקת בהדפסה תלת-ממדית. במקביל עמלה גם על תרגום טקסטילי, באמצעות פיתוחי פליסה מורכבים שדרכם בחרה לבטא את האמורפיות של הטעות מצד אחד, ואת החוקיות הרפטטיבית מצד שני.
בחודש האחרון בחרה סטרטסיס ברביב להתמודד בתחרות עיצוב תלת-ממד יוקרתית בלונדון, בה היא קטפה את המקום הראשון וגברה על 12 מתמודדים נוספים מרחבי העולם. היא קיבלה עשרות אם לא מאות פניות נלהבות מבלוגים ומגזינים מרחבי העולם, ביניהם מגזין האופנה הניו-יורקי TRENDLAND, מגזין העיצוב הנחשב DEZEEN ואתר העיצוב הבינלאומי DESIGN BOOM. אפילו רשת ה-BBC התייחסה לעיצוביה של רביב בכתבה נרחבת על עולם ההדפסות בתלת ממד.
אז מה עכשיו? ומה אחר כך?
"אלה שאלות קשות. ברמה הכללית השאיפה היא להמשיך לעצב את הדברים שאני אוהבת לעשות באמת, אבל יש כל כך הרבה כיוונים שמתרוצצים לי בראש, ככה שעדיין קשה להגדיר זה יכול להיות מבחינתי בכלל לעצב כיסא. זו לא חייבת אפילו להיות אופנה פר אקסלנס. יש המון דברים שמעניינים אותי בעיצוב באופן כללי, וגם הרבה דברים שמעניינים אותי בתחום האמנות. אני עדיין חוקרת את כל זה עם עצמי ובוחנת את כל האפשרויות. אלה מחשבות של חיפוש שמשתנות כל הזמן".
גם את פרויקט הגמר שלך לקחת הרחק למחוזות אמנותיים.
"נכון. זה לא משהו שאפשר להציג בחנות בגדים, יש לזה יותר מקום באיזשהו מוזיאון מה שגם מעורר מחשבה במובן של אם נהניתי כל כך לעשות את זה, אולי אני יכולה להמשיך באיזו מסגרת שמאפשרת לעשות דברים כאלה. אבל אני לא פוסלת כלום, גם לא כיוונים מסחריים. אני חושבת שיש הרבה אתגר בלעשות טי-שירט מצוינת או ז'קט שיושב טוב. מן הסתם בסופו של יום זה מה שגם אני נהנית ללבוש, וזה גם חשוב לי מאוד".
הצעד המתבקש לכאורה הוא לארוז את עצמך לפריז או ניו יורק ולהתחיל לעשות קפה ושליחויות לאסיסטנט של האסיסטנט של קרל לגרפלד או מארק ג'ייקובס.
"ללכת לעבוד אצל מישהו ולהתחיל מההיררכיה הכי נמוכה זה משהו שאני אוכל לעשות גם עוד חצי שנה אם ארצה. לעומת זאת את הבוסט של כל מה שקורה עכשיו, אני מרגישה שכדאי לי למשוך כמה שאפשר ולראות אילו עוד פרויקטים או דברים מעניינים אחרים אני יכולה לחלץ ולהתפתח איתם. הייתי מאוד רוצה לעשות תערוכה למשל, ולקחת את החומרים שמהם הייתה עשויה הקולקציה שלי, לאו דווקא חומרים פיזיים אלא גם חומרים רעיוניים ולהפוך אותם לאיזה משהו חוויתי. אם קודם עטפתי את הגוף אז עכשיו לעטוף את כל מי שמתבונן. אני עדיין מנסה לחשוב איך לממש את הפנטזיה הזאת".
בארץ יש בכלל מקום לשטח האפור הזה שבין אופנה לאמנות? כל אחד מהם בפני עצמו הוא ענף רווי קשיים, כלכליים בעיקר.
"קשה לי לקבוע שאין מקום. אני מבינה שישראל היא לא המקום שיכול לשים את האופנה בראש מעייניו. הפער בארץ בין המחייה למשכורת לא משאיר הרבה כסף זמין כמו במדינות אחרות, אז אפשר להבין שאצל רוב האנשים זה לא נמצא בראש סדר העדיפויות. אולי יום אחד יהיה שלום במזרח התיכון, וכל השוק הענק הזה ייפתח ונוכל להציג בשבוע האופנה בדובאי ולמכור לעשירות קטאר. הלוואי" (צוחקת).
בסופו של דבר את רואה את עצמך עפה אל מעבר לאוקיאנוס הגדול או מתמקמת בסצנה המקומית הצנועה?
"הייתי רוצה להתנסות לתקופה של כמה שנים בחו"ל. אבל בסוף, ברור הלב שלי פה, המשפחה שלי פה. אתה נוסע ואתה לא יכול לדעת מה יהיו ההזדמנויות שיבואו ומה יהיה, אבל אני נורא מקווה שבאיזה שלב תהיה לי את ההזדמנות לגור פה אבל שהעבודה שלי תהיה לא רק בגבולות ישראל. זה מבחינתי השילוב האידיאלי".
איך מתמודדים עם כל ההייפ הזה? ועם הלחץ מבוקר של אחרי?
"אני נורא קולית בקטע הזה (צוחקת). יאללה, לפני חודשיים אף אחד עוד לא כתב עליי, ויש סיכוי שעוד חודשיים אף אחד כבר לא יכתוב עליי, וזה בסדר. כתבה בעיתון זה נחמד אבל זה לא החיים, החיים זה לקום בבוקר ולהיות עם האנשים שאני אוהבת ולעשות את מה שאני אוהבת".
איזה תגובה הכי עשתה לך קווץ' בלב?
"לא נעים לי להשוויץ במחמאות".
נו.
"סבתא כל הזמן אומרת לי שאני אצליח כמו דיור".
סחתיין על הבקיאות של סבתא.
"כן זאת סבתא שמבינה, ככה שהיא אומרת את זה מכל הלב. אז אפילו אם בסוף אגיע רק לחצי מזה, או רק לרבע, ואפילו אם רק היא חושבת ככה, זה כבר מספיק לי".