פרנקופיליה למתקדמים: סיכום שבוע האופנה בפריז - חלק א'

נכון לעכשיו, התצוגה המדוברת ביותר בשבוע האופנה בפריז היא זו של ז'יבנשי, ולא רק בזכות הצבע הברונטי החדש בשיער של קארה דלווין או אבק הכוכבים שפיזרו קניה, קים ובייבי נורת' ווסט בשמלה תואמת מהשורה הראשונה.

המנהל האמנותי ריקרדו טישי רקח קולקציה עמוסה בסקס-אפיל, מהזן שנשים רוצות לאמץ וגברים רוצים לחזר אחריו. כפי שיומון האופנה WWD היטיב לנסח, הייתה זו הקולקציה הכי "Baddest Bitches" (בת זונה בתרגום חופשי) שנראתה על מסלול התצוגה של ז'יבנשי מזה זמן רב.

הסקס-פקטור היה שם במיני ווריאציות - החל ממגפי הברך המבריקים מעור, דרך מוטיב השרוכים המסוככים על איזור המחשוף, עד החולצות השקופות המעוטרות בצלבים וכלה בגזרות הקצרצרות והרוקיסטיות. בדומה לקולקציות אחרות שנצפו לאחרונה, גם רוח התקופה ששררה כאן התכתבה עם ימי שנות השבעים. טישי ניווט אל הקצה המאוחר והאפל יותר של שנות השבעים, זה שהגיע אחרי תקופתם של ילדי הפרחים החולמניים - והוכיח בעיקר שסקס מעולה יכול להגיע גם ללא הרומנטיקה.

סימפוניה מרירה-מתוקה ליוותה את התצוגה של קלואה בשבוע האופנה בפריז. יממה לאחר לכתה לעולמה של המייסדת האגדית גבי אגיון בת ה-93, העלה בית האופנה עטור השיק את תצוגת הקיץ שלו תוך כדי שהוא מקדיש אותה לאמו הרוחנית.

קלואה, בית אופנה שהשכיל לשרטט קווי מתאר שמהווים חלק בלתי נפרד מהגדרת השיק הפריזאי, לא מאכזב גם הפעם ומציג קולקציה שאי אפשר לעמוד בפניה. הדי.אן.איי של קלואה זועק למרחקים דווקא בניקיון ובעיצוב שנע בין פשטות לתחכום. הרומנטיקה הבוהמיינית, הזוהר הנונשלנטי וניחוחות הסבנטיז המזוהים עם בית האופנה הצרפתי, הפכו אותו ליקיר הפאשניסטות המעודכנות ולא בכדי.

הייתה זו קולקציה קלואית טיפוסית - לא חדשנית מדי או פורצת דרך, אלא פשוט יפה ונחשקת. לפעמים זה כל מה שצריך בחיים.

תצוגת הקיץ של רף סימונס לדיור הרגישה כמו המשך ישיר לקולקציה שהציג בשבוע הקוטור האחרון על קו התפר שבין העבר לעתיד. נוסטלגיה לא הייתה שם, וגם אף לא סנטימנט אחר של התרפקות, אלא רק עתיד קר, קליני וכמעט מנוכר.

מעונה לעונה נדמה כי סימונס מתרחק עוד ועוד מנקודת הזינוק שלו לפני מעט יותר משנתיים, רגע אחרי שעזב את בית האופנה ז'יל סנדר לטובת דיור. בשבוע האופנה בפריז של יולי 2012 (בו הציג סימונס את קולקציית הביכורים שלו לדיור), הדי.אן.איי הדיורי הקלאסי היה עוד ניכר במיוחד. עם זאת, השבוע הסתמן כי סימונס מרגיש עצמו יותר מאי פעם, ונותן לעצמו את הדרור להשתחרר ולזנוח חלק מהקלאסיקות המוכרות.

הטון הכללי של התצוגה היה חף מהאימפקט שגאון כמו סימונס מסוגל לייצר, אך ככל הנראה זהו המחיר לשחרור, החשוב לא פחות.

ז'אן פול גוטייה נפרד מקו הרדי טו וור שלו במופע אקסטרווגנטי, שהיה יותר בגדר שואו קרקסי מרהיב מאשר תצוגת אופנה: כלבים על המסלול, חוטיני חושפני יתר על המידה, מסכות גיבורי-על סטייל, מופע קברט וענני קונפטי לפינאלה.

מאז ומעולם היה גוטייה עוף מוזר בתעשייה, זה מה שהופך אותו לכה שנוי במחלוקת - או שמאוהבים בו או שלא יכולים לשאת את הסגנון שלו. תצוגת ה"גמר" שלו הלכה עד הקצה, במעין מצעד רטרוספקטיבי של שיר הלל הנוגע בכל הקצוות הפרועים של גוטייה. קקופוניה סגנונית או גאונות? זה כבר תלוי לאיזה מחנה אתם משתייכים.