אם לשרוף חזיות, אז של מעצבי על

למרות שהפמיניזם מסתמן כרגע כטרנד הלוהט בעולם האופנה, הייצוגים המסוקרים שלו דווקא חוטאים למטרה. מהמחאה הפמיניסטית של קרל לגרפלד ועד תצוגת הברביות של מוסקינו - קידום התופעה או השטחה?

רוני ודנאי
המהפכה הצרפתית. התצוגה הפמינסטית של שאנל בשבוע האופנה בפריז (צילום: GettyImages)
"אני בעד תפיסה קלילה יותר של הפמיניזם, בניגוד לגישת נהגת המשאית הנושאת את דגל תנועת התנועה הפמיניסטית", קרל לגרפלד

על שלושה גלים עיקריים נישא זרם הפמיניזם. בגדול, אפשר לומר שכולם נבדלים ביניהם בתפיסות העולם הבסיסיות המתגוששות אחת עם השנייה והשלישית. אך גם אם הפמיניסטיות בינן לבין עצמן לא תמיד רואות את הדברים עין בעין, אין ספק כי כולן ללא יוצא מהכלל לא היו יכולות להתעלם מהתצוגה של שאנל שהתקיימה בשבוע האופנה בפריז בסוף החודש שעבר.

לאחר ששלף אינספור שפנים מהכובע בתצוגות העבר שלו, קרל לגרפלד העומד בראשו של בית האופנה היוקרתי הפתיע בשואו חריג בנוף המסוגנן של שבוע האופנה הפריזאי. עשרות דוגמניות, ביניהן הדוגמניות המובילות בעולם, חתמו את התתצוגה כשהן צועדות בסמטה מאולתרת, נושאות שלטי מחאה, וזועקות לשוויון זכויות באמצעות מגאפונים ממותגים.

ברמה התקשורתית האיוונט סומן מיידית כווינר הגדול של שבוע האופנה, אך זמן קצר לאחר שפתיתי הקונפטי התפזרו החלו להישמע קולות מעורבים מכל הכיוונים בנוגע להצהרה הפמינסטית לכאורה של קיסר האופנה.

אך בעוד שלא מעט נשים מתעשיית האופנה ובכלל מצאו את השואו של לגרפלד כאקט של העצמה נשית, לא מעט נשים מצאו אותו כגימיק שיווקי ובעיקר כניצול ציני של מסר שנרמס לא פעם ולא פעמיים על ידי אותה התעשייה עצמה. בסוף השבוע האחרון החליט לגרפלד לשים סוף למטח הביקורות ולהגיב באופן אופייני למדי.

"לא היה יכול להיות לי פחות אכפת אם אנשים בעד או נגד. זו האידאה שלי וחשבתי שהנושא הזה מאוד נכון לעכשיו", הודיע נחרצות לגרפלד בראיון לאתר האופנה fashionista בעקבות המהומה שעוררה התצוגה הפמיניסטית לכאורה לפני שבועות בודדים. מבחינת של קיסר האופנה, התצוגה הייתה לא פחות ממחווה למורשת הפמינסטית של קוקו שאנל האם הרוחנית והמייסדת של בית האופנה המשפיע בעולם.

הטכנולוגיה - בנעל

הטיפול בכאב הברכיים שמחזיר לתפקוד מלא - ללא כאב

לכתבה המלאה

לגרפלד ידוע כאדם נטול פילטרים. בעבר הלא רחוק הסתבך כשביקר בן היתר את ממדי גופה של הזמרת אדל בראיון ל"מטרו ניו יורק". כשהתראיין לתוכנית טלוויזיה צרפתית פופולארית בשם "The Big 8" האשים אנשים כבדי משקל בכך שהם לוקים במחלות ומבזבזים את כספי הממשל, ואף סינן כי דוגמניות מלאות הן לא דבר שראוי להלך על המסלול – אמירות שהביאו לתביעתו בגין אפליה על ידי קבוצת נשים אקטיביסטית בצרפת.

אך למרות פיו הגדול ותפיסות עולמו הלא קורקטיות בעליל, לגרפלד נחשב לאחד המעצבים היותר פמיניסטים בתעשייה. לראיה, הוא ממשיך את הקו ששרטטה שאנל בעבר (למרות שמעולם לא הגדירה עצמה פמינסטית), ורוקם בכל פעם מחדש דמות נשית חזקה ועצמאית, והוא גם מקיף את עצמו בכאלה – החל מהסופרמודל החביבה עליו קארה דלווין, שבכל רגע פנוי מקדמת מחאה כזו אחרת של שחרור, ועד מיילי סיירוס מלכת הפרובוקציות המחושבות מראש, שבניגוד לדעה הרווחת מושכת בחוטים של עצמה ושל סובביה.

באותו ראיון שהתקיים בעקבות תצוגתו השנויה במחלוקת, ציין מעצב העל כי גדל כילד לאם פמיניסטית, ולא היסס לסכם את הנושא במילים האלו בדיוק: "אני בעד תפיסה קלילה יותר של הפמיניזם, בניגוד לגישת נהגת המשאית הנושאת את דגל תנועת התנועה הפמיניסטית".

שבוע ימים לפני כן, התעורר זעמן של נשים רבות ברחבי העולם בעקבות פילוסופיה אופנתית נוספת, ובצדק. היה זה ג'רמי סקוט, המנהל האמנותי והמעצב הראשי של בית האופנה מוסקינו, שהציג על מגש של ורוד בזוקה את קולקציית הברבי – קולקציה מעליבה ומתנכרת מאין כמותה, המציגה נשים כמו בובות אנושיות על חוט. אך בעוד שחטאו של קרל לגרפלד הסתכם בעיקר בהשטחת המאבק הפמינסטי ורידוד שלו לכדי להיט אינסטגרם ריק מתוכן, ג'רמי סקוט פשוט זלזל בברוטאליות באינטיליגנציה הנשית, ובנשים עצמן באופן כללי.

בובות על חוט. מוסקינו בשבוע האופנה במילאנו (צילום: GettyImages)
כשמאבק עקרוני הופך למרצ'נדייז (צילום: GettyImages)
כאן בדיוק נעוצה הבעיה, באותה הנקודה בה גבולות המוסר ומנגנוני הביקורת מתחילים להיטשטש על ידי סמי הזיה ורודים בדמותם של תיקים מצועצעים, כיסויי סמארטפון שובבים ושאר פריטי אופנה תמימים למראה שמרחפים על המסלול במעין אמירה כביכול משועשעת

"יכולנו להיצמד לבעייתיות של הברבי והמידות הבלתי פרופורציונליות שלה, יכולנו להעלות את הדיון אודות דימוי הגוף שהיא יוצרת. אבל מי רוצה לעמוד לבד מנגד כשנדמה שכל השאר מסביב פשוט רוצים לעשות כיף?", כתבה מבקרת האופנה ניקול פלפס של אתר האופנה המשפיע style.com.

וכאן בדיוק נעוצה הבעיה, באותה הנקודה בה גבולות המוסר ומנגנוני הביקורת מתחילים להיטשטש על ידי סמי הזיה ורודים בדמותם של תיקים מצועצעים, כיסויי סמארטפון שובבים ושאר פריטי אופנה תמימים למראה שמרחפים על המסלול במעין אמירה כביכול משועשעת.

במרץ האחרון חגגה ברבי יום הולדת 55. התצוגה של מוסקינו כביכול נוצרה כמחווה לרול-מודל מפלסטיק, אך כמובן שלא נצפה על המסלול ולו קמט אחד, בוודאי שלא שיער שיבה או כל סממן אחר שמעיד אבוי על התבגרות, שלא לומר הזדקנות. להפך, הגרסה האנושית של ברבי נראתה צעירה מתמיד, שטחית מתמיד ומטופשת מתמיד.

מספיק להעיף מבט בקולקציה הקודמת של סקוט למוסקינו שנוצרה ב'מחווה' למקדונלד'ס. כמו שסקוט מתח ביקורת על תרבות הפאסט-פוד באמצעים אופנתיים, אין ספק ההוא לא היסס לעשות זאת גם הפעם. מעטפת הפופ הצבעונית והמבעבעת שעל פניו לכדה תופעה תרבותית, רק שעתקה את ההאשמה עתיקת היומין כי עולם האופנה אולי בעיקרו פונה לנשים, אך הוא מנוהל על ידי גברים שקובעים עבורן כיצד נכון להיראות. אז נכון, אפשר להתבונן בשעשוע בתצוגה של מוסקינו, אפשר להתחיל לפנטז על מרצ'נדייז אופנתי כזה או אחר רגע לפני שהקולקציה הופכת ללהיט, אבל גם אפשר, ורצוי, להניח לרגע את הפאן בצד ולהבחין במשמעות האמיתית שמסתתרת מאחוריו.

הפרספקטיבה הנשית של טום פורד (צילום: מערכת וואלה! NEWS, דיפולט)

תעשיית האופנה אוהבת לאמץ מאבקים נצחיים ולהפוך אותם לטרנד, וכמובן לזנוח אותם ברגע לטובת האג'נדה החמה הבאה. מי לדוגמא זוכר את קידום המודעות למחלת ה-ALS, ואת כל דליי הקרח שנשפכו על מחלפותיהן של אנה וינטור, קייט מוס, ויקטוריה בקהאם ומכתיבות דעת קהל נוספות? הפמיניזם הוא על-זמני, אך הייצוגים שלו, לפחות אלו שזוכים לתהודה תקשורתית הם אלה שלא פעם חוטאים למטרה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully