חלק א': פרולוג
צעיפים. חתיכות בד שנגזרו בקו ישר, נסרגו בשעות הפנאי של איזו סבתא או סתם שאריות בד במחיר מופקע שאף אחד אינו באמת יודע איך לכרוך מסביב לצוואר, לא? אז זהו שרחוק מכך, לפחות ככה זה אצל מעצבת הטקסטיל תמר ברניצקי.
קשה שלא להתמלא בהשראה לנוכח תפאורת חלל הסטודיו המרווח בשכונת גן החשמל הדרום תל-אביבית: ציורי הקיר המרשימים, הפסלים ואלבומי הקרטון המעוצבים המכילים קולאז'ים בעבודת יד של ציפורים מופלאות, עפרונות צבעוניים, עלי שלכת וענפים. עוד יותר קשה לדמיין עד כמה מסריחה הולכת להיות הדרך לייצר את כל היופי הזה.
"הגבול שבין עיצוב לאמנות. אמנות לבישה", מגדירה זאת תמר. מבט חטוף בחלל הסטודיו האמנותי שלה יעיד על כך בעצמו, בטח ובטח השעתיים האינטנסיביות הקרובות.
חלק ב': כפיים
מצוידת בחולצת שינה כעורה שנגנבה מבן הזוג לאחר אזהרה כי כדאי הפעם לזנוח את הדרס-קוד הנלווה בדרך כלל לאיוונטים אופנתיים, ניגשתי ללכלך את הידיים. ליתר דיוק את כפפות הסיליקון ואת חלוק העבודה. עוד רגע אגלה כי כמו כל דבר מוצלח בחיים, גם הצעיף שאנחנו עומדות לייצר הוא תוצר של כימיה.
"כל צעיף עובר דרך מכונת התפירה, כשלוקח שעתיים וחצי רק בשביל לתפור ולחבר בין שתי יריעות הבד", מסבירה לי תמר בחשש כאשר אני שואלת אותה בתמימות מדוע אנו עובדות על יריעת בד מוכנה מראש.
מחוץ לסטודיו היפה והנינוח מחכה לנו פינת העבודה האמיתית. תמר ואני מתחמשות בחלוקים, כפפות ובמסכות וניגשות אל עברו של מיכל מתכתי תמים למראה. הסרת המכסה שלו משחררת אל אוויר החלל ניחוחות מאתגרים, אשר מבהילים לרגע אפילו את צלמי המערכת החסונים.
שלב א': אקטיביזם. בלי להתבלבל, תוך כדי שאני מודה למי שצריך על כך שהחוש הדפוק אצלי מבין החמישה הוא דווקא חוש הריח, אני מוסיפה אבקה פעילה מיוחדת אל תערובת הכימיקלים הנוזלית ומתחילה לערבל בנחישות. קודם בכף מתכת, ולאחר מכן בעזרת מערבל חשמלי משהייתי מרתה סטיוארט או לפחות קארין גורן.
שלב ב': לא למאכל אדם. אחרי שהאבקה הפעילה עושה את שלה, אנחנו שולפות את תבנית האפייה שלנו, שבלונת ענק אחת מיני רבות שיצרה תמר בעצמה בדם, יזע והרבה שעות עבודה. את התרכובת המלבבת שבדיוק סיימנו להכין, אנחנו יוצקות על התבנית ומזדרזות לרדד אותה פן תתקשה על המשטח או תידבק אליו. כך למעשה הדפסנו ידנית את הדוגמה שלנו על יריעת הבד. כעת הכימיקלים מתחילים לאכל את הבד, מה שייצור בסופו של דבר את העיבוד הייחודי של הצעיף.
שלב ג': שטיפה. בבית אני תמיד מעדיפה לעשות כביסה על לשטוף כלים, אך היום לא אקפח אף אחת מהפעילויות האהובות. תחילה צריך להזדרז ולשטוף ביסודיות את התבנית ואת הכלים. אל הכביסה נגיע עוד מעט.
שלב ד': לחץ. בחזרה לחלל האמנותי והמאוורר. שם ממתין לנו ולצעיף העתידי שלנו מעין מכבש חשמל. הבד עובר גיהוץ אינטנסיבי אשר מזרז וממקסם את פעילותו של החומר המאכל.
שלב ה': כביסה. צעיף מתוקן עובר ארבע כביסות וארבעה גלגולים במייבש כביסה, אבל קודם צריך להעביר את הבד שטיפה ידנית בגיגית. בתומה, נגלה כי כל העבודה שעשינו גרמה לשכבת הבד העליונה להתפורר באלגנטיות ולייצר מרקם מקורי במיוחד.
חלק ג': מהדפקט נוצר אפקט
"ההתפוררות היא אינסופית", מהדהדות מילותיה של תמר בחלל החדר בעת שאנחנו מסייעות לצעיף שלנו להמשיך להתפורר באמצעות אצבעותינו.
איך תמר בכלל הגיעה לקונספט הזה, אני תוהה ביני לבין עצמי, ואז בקול. תמר משיבה בכנות ומגלה כי הכל התחיל בטעות: "נשפך לי בטעות חומר על הבד, ורגע לפני שהתכוונתי לזרוק אותו לפח הבנתי שמהדפקט נוצר אפקט. ככה בעצם פיתחתי את הטעות הזאת והפכתי אותה לאמנות. אמנות לבישה".
