שנות ה-20
הוליווד הישנה והקסומה הפכה את בגדי הים לפופולארים באותה התקופה, כאשר בגדי הים הנפוצים והשיקיים ביותר נשאו את לוגו הבחורה האדומה שצוללת, והיו עשויים צמר.
חלק גדול מהנשים היו מוסיפות לתלבושת החמימה גרביים או גרביונים, אך למרות שמרבית בגדי הים היו כאמור עשויים מצמר - זה היה העשור בו חברת "ספידו" החלה לייצר את הבגד הים הראשון שלא עשוי מצמר - שנאסר לשימוש במספר מדינות.
שנות ה-30
בשנות ה-30 השאירו את הצמר לסוודרים, והחלו לתפור בגדי ים מבדים חדשים, גמישים יותר וחמימים פחות. בגדי הים של אותה תקופה הדגישו, לראשונה בהיסטוריה, את קו המותניים של האישה.
שנות ה-40
תגידו יפה שלום לביקיני המוכר והאהוב, שהגיח לאוויר העולם בשנת 1946 ונקרא על שם אי באוקיינוס השקט בו נערכו באותו זמן ניסויים אטומיים. ממציא הביקיני, מהנדס מכוניות בשם לואי ריאר, טען כי בגד הים יעורר התלהבות בעוצמה "אטומית". את ההצלחה שלו חייב בגד הים הזעיר, בין היתר, לאווירת המלחמה שעודדה חיסכון בבדים.
שנות ה-50
בשנות ה-50 הביקיני החל לצבור תאוצה, אך מרלין מונרו גרמה לבגד הים השלם להיראות כל כך טוב, שהוא הפך לפופולארי מאי פעם. בגדי הים באותה תקופה עוצבו בגזרת מחוך שגורמת לגוף להיראות כמו שעון חול.
שנות ה-60
בגדי הים השלמים נזנחו מעט, ופינו את מקומם לבגדי ים קטנים יותר. האופנה בשנות ה-60 הושפעה מנערות קליפורניה השזופות והשיקיות, ועלייתה של תרבות הגלישה שהונצחה בסרטי קולנוע מאותה תקופה.
שנות ה-70
שנות ה-70 הביאו איתן דברים מופלאים: "הסנדק" זכה באוסקר, חברת מייקרוסופט נוסדה ופארה פוסט הפכה לאייקון אופנה לאחר שהפוסטר המפורסם בו היא לובשת בגד ים אדום נמכר ב-12 מיליון עותקים. בעשור הזה, כל הגזרות והצבעים התקבלו בברכה והפכו את הסבנטיז לשנים צבעוניות וחופשיות במיוחד.
שנות ה-90
צבעים זוהרים ואורך חיים ספורטיבי ובריא היו המשפיעים העיקריים על עיצובם של בגדי הים באותו עשור אהוב. התוכנית "משמר המפרץ" הפכה את פמלה אנדרסון לאייקון אופנה לאחר שהתרוצצה על החוף בבגד ים אדום ושלם. בעשור הזה הפציע לחיינו הטנקיני, בגד ים שמורכב מתחתונים וחלק עליו שמכסה את הבטן.
היום
שלם, ביקיני, טנקיני ומונוקיני: השוק מוצף בגזרות, סגנונות והדפסים וכל בחורה בכל מבנה גוף יכולה למצוא בגד ים שיחמיא לה ויגרום לה לחוש בנוח. כל שנותר לעשות הוא לצלם סלפי.