ללילך אלגרבלי היה את כל מה שמעצב אופנה מקומי חולם עליו מותג מצליח, קהל נאמן, אבק כוכבים וחשיפה תקשורתית. לכן לא מעט גבות ניתרו ממקומן כאשר החליטה המעצבת באוגוסט האחרון לנטוש את הספינה האופנתית אותה טיפחה במשך כמעט 12 שנים. הפרידה של אלגרבלי (41) מהמותג "לילמיסט" נעשתה על קצות האצבעות, כאילו שלא להעיר את מפלצת המדיה ולהסב את תשומת לבה. רק לאחרונה התברר כי את מקומה של מי שהייתה ללב הפועם במותג הקרוי על שמה, תפס בן זייגר, בוגר שנקר כשרוני אך טרי במיוחד שסיים את לימודיו רק בקיץ שעבר. במקביל התברר כי אלגרבלי "הרה" עם מותג אופנה חדש ועצמאי. כעת היא משחררת אותו אל אוויר העולם.
"מכרתי את החלק שלי ב"לילמיסט". עשיתי אקזיט. נחתי בבית חמישה חודשים ואז החלטתי לשוב. אין פה יותר מדי לנתח. זה לא משהו שיכולתי לצפות בתחילת הדרך, זאת אבולוציה. חדוות היצירה מתקהה עם הזמן. עייפות החומר. יש צורך בשינוי והתחדשות", מתארת אלגרבלי את הרקע שהוביל לפרידה העסקית ומנמקת את הקאמבק המהיר. את הפוליטיקה היא משאירה בצד. "זאת התשוקה לבגדים, לאופנה. זה התחום שאני אוהבת. זה נראה לי כמו תהליך מאוד טבעי".
אחרי שמכרה אלגרבלי את חלקה ב-"לילמיסט" לשותפה צביקה אסור ומיצתה את תקופת הצינון, החלה לעבוד על הפאזה החדשה בחייה. את המותג החדש הנושא את שמה, החלה אלגרבלי לרקום לפני מעט יותר משלושה חודשים. כיום הוא נמכר כבר בכ-50 נקודות מכירה, כאשר לדברי המעצבת כבר קיים ביקוש לשלושים נוספות ברחבי הארץ. כמו כן בקרוב יעלה לאוויר אתר מכירות אונליין.
מבט חטוף בקולקציית הביכורים של הבייבי החדש מגלה כי אופיו לא שונה באופן דרמטי מזה של "לילמיסט" בימיה של המעצבת. על פניו השפה הטרנדית, הצבעונית והנשית לחלוטין שם. אך במבט מעמיק מתברר כי במותג החדש יש משהו נינוח, בוגר ונקי יותר, פחות מיוזע או נוהה אחר טרנדים. פחות בלוקי צבע נועזים, בלינג מתוכשט ומאסיבי ומיני דיטיילים תלת ממדיים. משהו בווליום ירד ונהיה ממוקד ואסוף יותר. ברמת חומרי הגלם ממשיכה אלגרבלי לשלב בדים טבעיים כמו כותנה ופשתן עם חומרים סינתטיים. גם אידיאולוגיית המחירים אגב, לא השתנתה. להפך. כפי שבימי "לילמיסט" המתקדמים הקפידה אלגרבלי על רמת מחירים נגישה, כך גם כיום, כאשר הרף מחודד עוד יותר.
"חישוב מסלול מחדש", חורצת אלגרבלי בתשובה לשאלה מה למעשה מאפשר לה המותג החדש לעומת שנבצר ממנה בסבב הקודם. תוך כדי היא מתייחסת גם לשינויים בחייה האישיים בשלוש השנים האחרונות הכניסה אל העשור החמישי בחייה והלידה. "דהרתי אז לכל והחלטתי לעשות פוס להכל. כבר הגעתי לגיל 40, הקמתי משפחה. קרה לי נס גדול שהכניס אותי לפריזמה חדשה".
את מצליחה להבין אבל את הרמות הגבה?
"אני יודעת שזה נראה מוזר לכל העולם, אבל דברים קורים בחיים. הרגשתי צורך בשינוי. יש את השיר הזה "Cause I'm Free"? אז זה בדיוק מה שאני מרגישה. אמנם נכנסתי ל-"לילמיסט" בזמנו בגיל 30 כי רציתי להיות מעצבת, אבל הייתי ילדה. פתאום מצאתי את עצמי גם מנהלת שיווק, גם מנהלת יחסי ציבור. הכל פעל מכורח האינרציה לייצר, למתג, לעשות מהלכים עסקיים ולהשתתף בכל ההפקות ולהיות כל הזמן בתחרות. המערכת הפעילה אותי. היום זאת בחירה. זה כמו זמר שמוציא חמישה דיסקים, מצליח, מופיע על כל הבמות אבל..."
אבל היום בא לך לעשות הופעות אקוסטיות לבד.
"ממש. זה שהן סולד אאוט זה משהו אחר, אבל עדיין יש לך את הבחירה וזו המשמעות הגדולה בכל הסיפור הזה. פתאום לקום לעבודה כל יום נהיה דבר מבורך. כשאתה מקים מותג אתה הופך להיות באיזה שלב מחויב לו. רציתי להשתחרר מהמחויבות הזאת. פעם מישהו אמר לי שתמיד טוב התחלה חדשה והיום אני מבינה את זה לגמרי. השם "לילמיסט" היה סוג של אשליה, היום זה לגמרי אני - לילך אלגרבלי. אני היא הנכס העיקרי. מבחינתי זה היה המהלך הכי חכם שעשיתי בקריירה ובחיים".
את בטח יודעת שכולם מחפשים את הלכלוך.
"כל מה שהיה מלוכלך יישאר ביני לבין עצמי. לא שיש בזה באמת צורך. זאת החלטה משותפת שהגיעה ממני יחד עם השותף שלי. זה היה או שאמכור לו את החלק שלי או שהוא ימכור לי, ואני זו שהחליטה למכור למרות כל הגבות שהורמו. בממד הזמן זה לא חשוב. מה שחשוב זה התוצאה".
התוצאה ממשיכה את קונספט בגדי הערב הנגישים, את ה-די.אן.איי שלך מ"לילמיסט".
"זה לא ממשיך את ה-די.אן.איי שלי משם. זה פשוט ה-די.אן.איי שלי נקודה. זו לילך, זה הכובע, אלה הידיים, אלה העיניים. בשביל לעשות משהו שהוא 'וואו' אי אפשר לעשות טי-שירט. הרעיון הוא למצוא מחיר אמצע למוצר ברמה הכי איכותית שאפשר להביא כיצרן מקומי. לעשות קוטור זה הכי קל בעולם. קודם כל זורקים את החומרים, אחר כך מתמחרים. אני עושה היום קוטור לעם, לוקחת קנבס ועושה מה שבא לי. לעשות פה בגד כזה כמו השמלה הזאת זה כמעט נדיר כאן בייצור המקומי (אומרת ומדגימה על שמלת המקסי רווית הבד שלגופה ר.ו). אפילו 'קסטרו' לא ישקיעו בכזאת כמות של בד, ואני הצלחתי לייצר ולהביא אותה לצרכן במחיר של 389 שקל".
בתקופה האחרונה בכלל גם הולכת וגוברת אופנת הלואו-קוסט, אם על ידי כניסה של רשתות אופנה חדשות וזולות במיוחד ואם על ידי מעצבי העל שהשכילו לפתח קווי משנה נגישים יותר.
"גם ללואו-קוסט יש גבול אבל זו כבר שיחה בפני עצמה. ניתחתי ואני כל הזמן ממשיכה לנתח את השוק כי רוב הלקוחות שלי מהפריפריה. ואגב שתדעי שרוב הלקוחות בפריפריה מתלבשות הרבה יותר יפה והרבה יותר טוב מלקוחות תל אביביות".
השאלה המתבקשת והמעצבנת אבל, האם המחיר מגיע על חשבון החומר?
"לא. בארץ מצב החומרים הוא מוגבל. יש פחות מעשרה ספקי בדים שעובדים עם כולם, מ'רנואר' ו'קסטרו' ועד אליי, הקטנה ביותר. הקולקציה היא תמהיל של דברים שהם יותר רגולריים ודברים שהם חד פעמיים. בכלל בעניין הזה של הבדים יש לכם הכתבים טעות מאוד גדולה".
אז הנה אני קוטעת ומקדימה אותך. פוליאסטר ובדים סינתטיים - כיום זה סיפור אחר. ישנם סוגי פוליאסטר שנחשבים איכותיים ויקרים יותר מסוגי משי מסוימים. אפילו מעצבי על משתמשים היום בסיבים סינתטיים.
"יפה. זה בדיוק מה שאני אומרת לתקשורת אל תנפנפו בכותנה ובמשי. משי זה על הפנים של בד. אין לו אורך חיים על המדף. כותנה כל היום צריך לגהץ ופשתן בכלל אי אפשר לכבס. ברגע שמכניסים סיב סינתטי לבגד הכל משתנה. היום איכות הפוליאסטר היא משהו אחר, בניגוד לתפיסה הקונספטואלית בארץ. אין מה לעשות, מחיר זה פקטור חשוב, והוא נובע מהרבה שנים של ניסיון ומטעויות ששילמתי עליהן בעבר. אני את שכר הלימוד שלי כבר שילמתי. עם הכח, הידע והכלים שיש לי היום, אני אחת היצרניות הבודדות בארץ שיכולות לייצר ולהגיש מוצרים כאלה במחירים כאלה. בסוף הכל עומד במבחן התוצאה. מי שמחליט זה הקהל שחוזר לקנות את הבגדים".
ורגע לפני סיום, אי אפשר שלא לשאול לדעתך על הבחירה בבוגר טרי של לימודי אופנה למלא את מקומך ב"לילמיסט".
"אני לא מכירה אותו ולא עקבתי אחריו. לא יצא לי לחשוב על זה ואין לי שום דעה בעניין. אני באמת מאחלת להם בהצלחה. השארתי מאחורי מותג מאוד חזק עם תשתית ברזל ואני מקווה שהם ישמרו על כל זה. אני מתרכזת במהלך הכי חכם שעשיתי. זה כמו שישאלו את גליאנו מה הוא אומר על המעצב החדש שהגיע ל'דיור'. בטח גם לו אין דעה".
טווח מחירים:
199-549 שקלים.
להשיג בסטודיו המעצבת - שביל המרץ 6, לופט 9, קריית המלאכה, תל אביב. לתיאום: 03-5296079.
