את גל תצוגות הבוגרים של בתי הספר המובילים לאופנה חתמה אמש (שלישי) תצוגת הגמר של בצלאל, המוסד המקוטלג כאמנותי במשולש אשר בשני קודקודיו הנותרים ניצבים שנקר וויצו חיפה שנכנס בשנים האחרונות לליגה של הגדולים.
השנתיים האחרונות היו פחות זוהרות בהיסטוריה של מחלקת הצורפות והאופנה של המוסד הירושלמי. על רקע הביקורות הפחות נלהבות מבעבר, התרחשו שינויים דרמטיים פנים-מחלקתיים עם חילופי המשמר בין עינת לידר לתמרה יובל ג'ונס בתפקיד ראש המחלקה. הטלטלות הללו עדיין נותנות את אותותיהן, כפי שניתן היה לחוש בליל אתמול בין האבנים הירושלמיות של מגדל דוד אשר הוסב לכמה שעות לחלל תצוגה קסום במיוחד.
השנה נדמה היה כי החיבור החזק בין אופנה לאמנות מודגש מתמיד, עד כי טשטוש הגבולות הוביל ברגעים מסוימים לדיסאוריינטציה מוחלטת הן עבור הבוגרים והן עבור הצופים. בכלל נוצרה התחושה כי הניפוף בטיקט האמנותי, בלעה במקום מסוים את היסודות האופנתיים ועל הדרך מצצה מהם גם את התוכן הארטיסטי. במילים אחרות, או ליתר דיוק במילה אחת, ניתן לכנות זאת כיומרנות.
לתצוגת המסלול המסורתית קדמו פרזנטציות של הבוגרים שהתמקדו בצורפות ובעיצוב אקססוריז. דווקא אותם בוגרים שבדרך כלל נדחקים אל תפקיד הסיידקיק של אלו המתמקדים באופנה, היו אלה שהצליחו לגנוב את הפוקוס, בעיקר אותם בודדים שהציגו תכשיטים. בלטו במיוחד עבודותיהן של אלה קירמה שהציגה קולקציה מרגשת של סיכות מינימליסטיות וזעירות על טהרת הבדידות; וכן, תכשיטיה של דנה שפירא שלקחה סמלים ועיטורים צבאיים, הפכה אותם לכלי ביד היוצרת ורקחה מהם קולקציה מעניינת על קו התפר שבין המחוספס לעדין.
פרויקטים מעניינים נוספים היו תיקי האוריגמי הצמריריים של מאיה זכאי ונעלי העור הסמי-קדמוניות של אור קולקר. עם זאת, היה קשה להתעלם מהחסך באמירה אמיתית בפרויקט הראשון, ומטוויסט עכשווי מקורי בזה האחרון. גם בסרטים האלה כבר היינו, פשוט הכתוביות היו בתרגום שונה.
לצד אלו נצפו מיצגים של ממש שנפלו בין הכיסאות, לעתים בגלל ניתוק מוחלט מהקונטקסט האופנתי, אך לרוב בגלל ביצועים לא מהודקים. כאמור, גם במקרים בהם רמת הביצוע הייתה מרשימה, עדיין עיקצצה תחושת ה-Been there done that המעצבנת אל נוכח פיתוחים קונספטואליים לעוסים קמעה.
שיאו של הערב הסתמן כשיא שלילי עם עלייתן של 15 קולקציות האופנה אל המסלול. גם אז נצפו רגעים מלאי פוטנציאל, שאם רק היו מכוונים נכון יותר היו יכולים להיות מוצלחים בהרבה. היצירתיות הייתה ניכרת לאורך כל הדרך, אך שוב הופרחו לאוויר ההרים הצלול שאלות אודות פריצת דרך, חדשנות, מקוריות, עכשוויות אך בעיקר רמת ביצוע.
הפעם נעשו ניסיונות לאמץ גישה רלוונטית יותר לעולם האופנה שבחוץ, אך התוצאה הכוללת הותירה טעם לוואי לא מוגדר. בעולם הגדול שבחוץ הרי לא חסרות הוכחות חיות ובועטות למערכת היחסים הסוערת והמופלאה בין אופנה ואמנות. רק תשאלו את ריי קוואקובו, יוז'י יממוטו או איריס ואן הרפן, שממציאים את האוונגרד כל יום מחדש.
בשנים קודמות הקולות הביקורתיים שהופנו אל בצלאל התמקדו אולי באמנות שבאה על חשבון האופנה עצמה, אך אי אפשר היה להתווכח עם האופי והזהות האיתנים שעמדו בבסיס הכל. מי שבכל זאת הצליחה להתבלט באופן גורף הייתה מיכל מנגיסטו שהפגינה יצירתיות, גזרות מורכבות ויכולות טכניות גבוהות גם אם לא מושלמות. פוטנציאל הבליח גם בעבודותיהן של שרון דהוקרקר, טל קופמן ואגם בר אילן - אך שוב כאמור, היה זה האימפקט הכולל והמבולבל של הערב שהותיר וייב של שלם הגדול מסך חלקיו, במובן הקטן. וחבל.
