"עשור שהתחיל בסיומה של מלחמה וילדי הפרחים, המציא את הג'ינס והתקדם למראה הזוהר של הדיסקו", תיאר רון (רונקו) קאהן המעצב הראשי של רנואר, את שעמד להתחולל על מסלול תצוגת סתיו-חורף 2015-16 שהתקיימה הבוקר (שני) בגני התערוכה בתל אביב. למעשה היה זה הנימוק המקדים לתהייה הקולקטיבית מדוע שנות השבעים ממשיכות למחזר את עצמן לדעת בעולם האופנה?
אורך חיי המדף של העשור הנ"ל מסמן אותו כאחד המשפיעים על האופנה העכשווית בעת הנוכחית. ראינו ואנחנו עדיין ממשיכים לראות זאת במשך כמה וכמה עונות אצל מעצבי העל ורשתות האופנה המסחריות כאחד. עם זאת, מה שעובד למכתיבי אופנה נוסח קרל לגרפלד (שאנל), ריקרדו טישי (ז'יבנשי) ואלסנדרו מיקלה (גוצ'י) לא בהכרח עובד עבור מי שמוכתב ממנה, לועס ומעבד אותה לכדי גרסה המונית וקלה יותר לעיכול.
במובן הזה התצוגה של רנואר כשלה והצליחה בו זמנית. הקולקציה העונתית המסחרית (ולא קולקציית מסלול אקסקלוסיבית, אשר תוצג בשבוע האופנה המקומי בסתיו הקרוב) הייתה עשירה בפריטים ולהיטים, מגובשת מאוד וניכר כי הבגדים היו עשויים היטב. כמו כן, אי אפשר היה שלא להתרשם מהאופן המעמיק בו נברו מעצבי הרשת במעמקי שנות השבעים דרך אספקטים "חברתיים ותרבותיים", כפי שניסח קאהן. אחרי הכל, סאבטקסט הינו מצרך נדיר בעולם הרשתות.
הבעיה העיקרית בתצוגה הייתה שהסאבטקסט נשאר רוב הזמן אי שם, לפני ארבעה עשורים. הן הקולקציה והן הסטיילינג היו מדויקים להפליא. מדויקים מדי. לכן ברוב הזמן הרגישה התצוגה יותר כמו מחווה למקור, מאשר עיבוד מחודש.
את הטון הראשוני הכתיב כמובן איש אחד חשוב מאוד, שצעד על המסלול באופן שגרם לשני הפרזנטורים הוותיקים יותר שלצדו להיראות לא יותר מסיידקיק פוטוגני. חולצת הסמי-פולו דמוית העור של יהודה לוי, מכנסי הדגמ"ח של גפן ברקאי והאוברול הסבנטיזי של ניבר מדר נצבעו כולם בגוונים של חאקי וזית.
הנימה המיליטריסטית שעוצבה בהשפעת מלחמת וייטנאם, הפגישה בין ניגודים נוסח חצאית פליסה ירקרקה ושקופה וז'קט ספארי בגוון תואם שנלבש כחולצה; ואף הניבה יציאות מרעננות כמו שמלת קופסה דמוית עור המצוידת בכפתורים מצופים ובכיסים גדולים ומרובעים. הקבוצה הזו התבססה על הרבה שילובים של מרקמים, וציטוטים ישירים משנות השבעים דוגמת סריגי הגולף הצמודים והצבעוניים שבצבצו מתחת לשמלות ולחולצות הקצרות. אצל הגברים היה ניתן להבחין במיליטריזם עם קריצה לבריט-רוק, שבאו לידי ביטוי בז'קט צר עם כותפות ומנגד במעיל 'דובון' קליל המעוטר ברוכסן כסוף ומאסיבי הנפתח לאורך הגב.
השיוט במנהרת הזמן הוביל לילדי הפרחים והפרנזים שלהם טרנד שלמרבה השמחה מסרב לדעוך, אך מנגד לא זכה על המסלול לאינטרפרטציות רעננות יותר. בצומת הדרכים הפופולארית של הבוהו-שיק והגלאם, חלפו להם דוגמנים בחליפות קלילות ועליוניות שמיכה מהזן שברברי הפכו לאופנתיים כל כך לפני שני חורפים. לצדם התחלפו נערות פסטיבלים בנערות זוהרות, כשברקע קולה החם של דבי הארי, נסיכת הבמות הבלתי מעורערת של שנות השבעים.
בין לבין הבליחה קבוצת הדנים שהסתמנה כקבוצה החזקה על המסלול, בזכות להיטים מבטיחים כמו חצאית קומות שצוותה לחולצה מבד תואם או טוניקה גברית שהינה בגדר הכלאה בין חולצת ג'ינס לכפתן. את השואו חתמה הקבוצה הזוהרת יותר שאכלסה הרבה פרווה סינתטית, חליפות טובות יותר ופחות, ומעילים נהדרים דוגמת מעיל טרנץ' לבן עשוי לבד ומעיל צמר סמיך ומפוספס.
להוציא זוג סורר ותמוה של נעלי סטילטו עם סוליה אדומה א-לה כריסטיאן לובוטן אשר התפלחו אל המסלול, עבודת הסטיילינג הייתה משובחת. אך אם מתעקשים לסור לרגע מהשורה הראשונה ולהתחפר דווקא בין השורות, לא ברור מדוע נצמדו כל כך ברנואר אל התסריט התקופתי. אם חוזרים גם אל דבריו של המעצב הראשי בתחילת התצוגה, לא מובן מדוע אותה הקבלה מילולית שעשה בין ימי שנות השבעים לשנת 2015 לא הובאה לידי עיבוד בקולקציה עצמה. בסופו של דבר, ברמה האסתטית הייתה זו קולקציה מוצלחת, ואי אפשר לומר באופן גורף שהיא חפה מיציאות רעננות. האימפקט הכולל עשוי היה להיות חזק יותר, לו רק ברנואר לא היו הולכים שבי אחרי הקסם של שנות השבעים אלא מפרקים אותו ומרכיבים ממנו משהו חדש.
לצפייה בתצוגה המלאה של רנואר
