פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "האופנה כפי שהיא היום מתה"

      נראה כי עולם האופנה כבר התעייף מעצמו. אחרי שגל הנורמקור הדוגל בלבוש בגדים חסרי ייחוד הפך לתופעה המרכזית של 2014, חזאי הטרנדים צופים שהמגמה רק תלך ותתחזק ב-2016. קרן מור, העורכת האורחת של וואלה אופנה, ביקשה לחקור את התופעה. מסתבר שאופנתית - כולנו שלמה ארצי

      נעלי ניו-באלאנס, טרנד הנורמקור (GettyImages)
      יש אנשים שחשוב להם שנדע שאופנה היא בזבוז של אנרגיה / כסף / תאים במוח. ג'ינס וניו באלאנס כסממני הנורמקור (צילום: אימג'בנק)

      נון-פאשן פאשן היא הניו-פאשן

      סטייל הוא נצחי כידוע, אבל אופנות משתנות. אופנות משתנות כדי להעניק משמעות. בראש ובראשונה כדי להעניק משמעות כלכלית לתעשייה שמגלגלת מיליארדים בשנה, כדי להפיק מיליוני מקומות עבודה בכל יבשת, וכדי להביא אוכל לשולחנן של לא מעט משפחות. שנית, אופנה מעניקה משמעות לאנשים. היא מבדילה הומו-ספיאנס אחד מאחר, ובעיקר עוזרת לנו לתמצת בתקשורת לא מילולית מהירה כברק את כל מה שאתם צריכים לדעת עלינו. יובל נח הררי, מחבר רב המכר העולמי "קיצור תולדות האנושות", כתב: "מותר האדם מן הבהמה ברכילות". הגזע האנושי השיג עליונות מוחלטת בעזרת יכולתו להבין בצורה מהירה ביותר את התפקידים של הפרטים השונים בלהקה, גם כשהלהקה גדלה למימדי עיר מודרנית ואפילו לכדי מדינה ויבשת. כבני אדם ניחנו ביכולת להבחין בהיררכיה חברתית, לסמן לעצמנו רישומים לא מילוליים ובסופו של דבר לתקשר למרחוק, להתאגד, להתארגן. מותר האדם מן הבהמה ביכולת ההתארגנות על סמך היכרות שטחית או שמועות.

      האופנה היא דרכו של האדם לסמן את עצמו ככזה ולא כאחר. גם מודעות אופנתית מסמנת אישיות כזו או אחרת. יש להניח שזמרים כמו שלום חנוך או שלמה ארצי, שלבוש הוא כביכול הדבר האחרון שמעניין אותם כפרפורמרים, יסרבו בכל תוקף לחרוג מהטי-שירט (השחורה לרוב) והג'ינס בגזרה הישרה. רובנו נטען באופן שטחי שאמנים רציניים כמו שלום חנוך או שלמה ארצי פשוט לא מתעניינים באופנה או בטרנד, אבל זה לא מדויק. אם כל מלתחתו של אחד מהם היתה חלילה נשרפת בדיוק שעתיים לפני העלייה לבמה, כשהם בדיוק יצאו מהמקלחת ולגופם חלוק בלבד, ומלבישה חיננית היתה מגיעה אליהם ומחזיקה בידה סקיני ג'ינס, גופיית סבא ומגפוני ניטים כאופציה היחידה לעלות לבמה באותו ערב - ההימור הבטוח הוא ששניהם היו פשוט דוחים את ההופעה, או אפילו עולים עם החלוק. ככה זה. אין אדם שלא אכפת לו מה הוא לובש, זהו כלי חשוב מדי בתקשורת בין אנשים. מאידך, יש אנשים, לא מעט אנשים, שחשוב להם (גם אם הם עצמם פחות מודעים לזה) שנדע שאופנה היא בזבוז מוחלט של אנרגיה / כסף / תאים במוח.

      מארק צוקרברג (AP)
      מארק צוקרברג. בוחר לצמצם את בחירת המלתחה למינימום וללבוש מדי יום אותו דבר (צילום: אימג'בק)

      צוקרברג וג'ובס, שלום ושלמה

      אומרים שמארק צוקרברג בחר ללבוש מדי יום ביומו ג'ינס כחול בגזרה ישרה וטי-שירט אפורה עם קפוצ'ון בחורף ונעלי ספורט של אדידס כדי להימנע מהאנרגיה המבוזבזת אשר כרוכה בבחירת בגדים ומלתחה. אותו הדבר גם ידוע לגבי סטיב ג'ובס אשר בחר בג'ינס וטי-שירט שחורה בכל הופעותיו הציבוריות, אולי בכל יום בחייו. יש להניח שגם ג'ובס וגם צוקרברג יכלו להימנע מכל בזבוז אנרגיה ולהעסיק סטייליסט או קניין אישי שיצמצם את בחירת המלתחה למינימום. רוצים לצמצם את כמות האנרגיה הנדרשת עוד יותר? שניהם יכלו לבחור בחליפה קלאסית או אפילו סתם בלייזר וג'ינס שיחזרו על עצמם שוב ושוב וייראו תמיד נכונים ומתאימים לסיטואציה.
      אבל גם ג'ובס וגם צוקרברג בחרו באופציה שתצמצם למינימום את הפער בינם לבין average joe, אותו בחור שהוא "כולנו" אם יש בכלל דבר כזה.

      מעניין ששני האנשים שאחראים יותר מכולם על הכפר הגלובלי האמיתי שנוצר בעשור האחרון על הפלנטה, שני האנשים שתרמו יותר מכולם להשלמת משימת דליית האינפורמציה המהירה ביותר אי פעם על כל אדם בכל חור נידח כמעט, לרכילות בינלאומית, להבחנה המיידית בין פרט אחד לאחר בקהילה העצומה שהפכנו להיות, בחרו להיות הכי "כמו כולם" שאפשר.

      ואם נשוב להררי ולהצהרתו שהכוהנים החדשים של העידן הנוכחי שבפתחו אנחנו נמצאים הם אנשי עמק הסיליקון, קל מאוד להבין כיצד הנורמקור הפך לדבר הכי נכון ב-2014 ואיך הוא לא הולך לשום מקום גם היום. "נורמקור מתרחק מקוליות שנשענת על ייחוד ומעדיף קוליות פוסט?אותנטית שבוחרת להיות כמו כולם", כך נכתב ב-2014 במסמך "מצב הנוער: דו"ח על החופש" של חברת K-Hole, חברת ייעוץ וחזאות טרנדים אמריקאית. ובאמת, אחרי שנים של היפסטרים מזיעים ממאמץ, אשר מרוב שעסקו בביטוי עצמי באמצעות בגדים שלא דומים לכולם הפכו לעדר אחיד מראה. כל סיבוב רנדומלי בכל בית ספר לאמנות או לעיצוב גילה את אותו המראה - סגנון שרחוק מלהיות נפוץ בכל טריטוריה אחרת מעבר לתחומי בית הספר, לרוב מרושל באופן מסוים אך מושקע מאוד, מבוסס על בגדי יד שנייה (פחות או יותר מאותם עשורים) או דומים לכאלה, פריטים או גזרות בלתי מחמיאים במכוון (זה פחות מסחרי כך) ואביזר כזה או אחר שמעניק לפנים כיעור מכוון משונה ואמנותי - משקפי סבתא עבי זכוכית, שפם מוזר, כובע בולט. האמירה האישית היא הדת וכל האמצעים כשרים בכדי לעבוד אותה.

      אופנת רחוב- מראה הנורמקור (צילום מסך , אינסטגרם)
      בגדים שלא אומרים שום דבר, שלובשים רק אנשים מיוחדים מספיק בשביל שהאישיות שלהם תזרח מתוכם (צילומים: אינסטגרם)

      בעולם שבו הסלפי הפך לפולחן

      אבל למעשה גם בכל אותן קהילות שכביכול מקדשות את השונה, הזר, האחר, יש להניח שלא היתה מתקבלת בברכה זרותה של אישה משופצת חזה עם סקיני ג'ינס, גופיית סבא צמודה ומגפוני ניטים. כשם שהסבירות ששלום חנוך יעלה לבמה בתלבושת הזו נמוכה, כך נמוכה הסבירות שזרותה של לובשת גופיית הסבא הצמודה בנוף האמנים הטיפוסיים תתקבל באהבה וללא חשדנות.

      ובכן, אם אתם גולשי וואלה אופנה, נניח שאתם מעודכנים ויודעים שכל העניין היום אצל יודעי דבר בתחום האופנה, ובעיקר אופנת ההיפסטרים אגב, הוא ללבוש בגדים שלא אומרים שום דבר. בגדים חסרי ייחודיות שלובשים רק אנשים מיוחדים מספיק בשביל שהאישיות שלהם תזרח מתוך הגזרות הפשוטות והצבעים שיש לכל אחד. ויוה לה נורם קור.

      הדו''ח של חברת הייעוץ הניו?יורקית הכריז על לא פחות מתנועה חדשה של אנשים שמה שמדריך אותם הוא התאמה לאחרים ולא אקסקלוסיביות. "נורמקור לא מבקש את החופש להיות מישהו. נורמקור מבקש את החופש להיות עם מישהו", נכתב שם. במרכז המגמה הזאת עומד הרצון להיות חלק מקבוצה, בניגוד למגמה השלטת שהפכה את הקוליות - והרצון להיות שונה ומיוחד - לערך שיש לשאוף אליו.

      בחזרה לג'ובס, לצוקרברג ולשלמה ארצי. באחת מהכתבות הרבות שעסקו בתופעת הנורמקור נתנה את פרשנותה לעניין פיונה דנקן, כתבת הניו-יורק טיימס (אגב, עיסוק רחב היקף באופן תקדימי כמעט, כזה המעניק ארומה סוציולוגית אנתרופולוגית לטרנד הזה מעבר למשמעותו בעולם האופנה גרידא). "בנורמקור אתה מראה שאתה לא יכול להיות עסוק בדברים לא נוחים ולא פרקטיים ושיש לך דברים יותר חשובים להתעסק אתם מאשר הטרנדים האחרונים", כתבה דנקן. אולי לא מפליא שבעולם בו החיצוניות הפכה מערך לדת, והסלפי לפולחן, יותר ויותר אנשים מבקשים להבהיר עד כמה הם רחוקים מהערכים הללו.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      "האופנה תפנה בקרוב את מקומה לטובת התעסקות בבגדים עצמם". חזאית הטרנדים לי אדלקורט (צילום: יח"צ חו"ל)

      מקוריות היא מילה גסה

      גם עולם האופנה עצמו התעייף מעצמו במידה מסוימת. שפע האימג'ים חסר התקדים, אוטוסטרדת המידע של האופנה שמוכיחה עד כמה שום דבר הוא לא כל כך מיוחד או מקורי וכמה הכל נעשה פעם והכל נעשה עדיין, וכמובן בלוגי אופנת הרחוב שטבעו בים האימג'ים של נשים וגברים בעלי סגנון אישי מובהק והפכו עם הזמן לקריקטורות של עצמם בנוסח "איך?ללבוש?מה?כדי?להיכנס?לבלוג".

      בהקשר הזה אפשר וכדאי לדבר גם על האינסטגרם, מקדש ויזואליית האופנה, שמגלה באופן חסר רחמים שאין חדש תחת השמש, מקוריות היא מילה גסה והשאלה הכי רלוונטית לחשבון אינסטגרם לוהט היא מאיפה "ההשראות" שלך. כמובן שבמילה "השראות" אני מתכוונת למאיפה אתה מעתיק אחד לאחד את התמונה שהעלית עכשיו ברוב כישרון לאינסטגרם שלך ומה הסיכוי שהעוקבים שלך מכירים את הגרסה המקורית.

      (חוסר) מקוריות הוא סוגיה מוכרת למדי בתעשיית האופנה. שרשרת המזון של שבועות האופנה מאפשרת, אם לא מחייבת, העתקה מוחלטת של הדגמים המובילים מדי עונה. הפקות אדיטוריאליות מתבססות על שימוש ב"רפרנס" אשר משועבדים לכדי גליונות חדשים במדינות רחוקות, ובגדול - עולם האופנה מגלה מעט מאוד יצירתיות כבר שנים. המון שנים.

      גם חזאית הטרנדים ההולנדית לי אדלקורט טוענת שהמקוריות באופנה כבר לא קיימת זה זמן רב. במניפסט לוחמני תחת הכותרת "אנטי אופנה", אשר ראה אור במרץ השנה, מבקרת אדלקורט בחומרה את הדרך שבה מתנהלת כיום התעשייה כולה. תחת כותרת המשנה של המניפסט, "10 סיבות מדוע מערכת האופנה מיושנת", מונה אדלקורט כמה מהבעיות המרכזיות של הענף – החל בחינוך שמקבלים הסטודנטים במחלקות האופנה בבתי הספר לעיצוב, דרך הייצור במפעלים וכוח העבודה הזול, ועד תקשורת האופנה, שעושה יד אחת עם תאגידי האופנה הגדולים המפרסמים במגזינים ובכך מדירה מתוכה כישרונות צעירים. "זו סופה של תקופה", הסבירה אדלקורט בראיון למגזין האינטרנטי Dzeen. "האופנה כפי שהיא היום מתה. אנו לקראת תקופה שבה נצטרך להמציא רעיונות חדשים, והאופנה תפנה את מקומה לטובת התעסקות בבגדים עצמם. ואולי זו לא בעיה, אולי זה דווקא דבר טוב שמאפשר לנו לקחת רגע לעצור ולחשוב".

      הדוגמנית קארה דלווין מדגימה את מראה הנורמקור (צילום מסך , אינסטגרם)
      הודגמנית התוססת קארה דלווין מדגימה היטב את התופעה, בגרסה הקיצית והחורפית ברחובות לונדון (צילומים: אינסטגרם)

      נמצאו האשמים

      מנהלי השיווק של מותגי האופנה, אותם אדלקורט מכנה "שומרים מפחידים, עבדים למוסדות פיננסיים ובני ערובה של אינטרסים", הם בעיניה האשמים המיידיים בכך שרוב מודעות המגזינים, עליהם אמונות מחלקות השיווק, חוזרות על עצמן עד כי לא ניתן לראות את ערכי המותגים השונים. ואם אין הבדלים בין ערכי המותגים השונים, אם אין ייצוג לאידאלי יופי שונים ומקבילים, מה הטעם באופנה מלכתחילה?

      ואם הכל אותו דבר, אם כולם פועלים ממוטיבציה אחת עיקרית והיא למכור כמה שיותר (ואגב, באותו מניפסט יוצאת אדלקורט גם נגד עורכי העיתונים שעושים יד אחת עם מנהלי השיווק כדי למכור להם יותר עמודי פרסום), אז חזרנו שוב לג'ובס ולצוקרברג (פעם שלישית גלידה) שיודעים דבר או שניים בלמכור כמה שיותר.

      ואם משם נחזור לרגע גם ליובל נוח הררי - יכול להיות שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו להזדהות פחות באמצעות הביגוד שלנו בגלל שבדקה אפשר לברר עלינו כבר הכל, ובכלל אנחנו חוזים בהליך אבולוציוני?

      ובכן, כך או כך, נון-פאשן פאשן היא הניו-פאשן. טרנד או מגמה מתחזקת? בשנת 2016 , על פי המומחים, צפויה התחזקות. ואחר כך? ובכן לעניות דעתי הבלתי מלומדת, עוד נשוב ונצפה בגל יצירתי חסר תקדים, מוזר יותר ממוזר. כי ככה זה, סטייל נשאר אבל אופנות משתנות וכולנו מחפשים משמעות.

      אופנת רחוב – מראה הנורמקור (צילום מסך , אינסטגרם)
      נשאלת השאלה: מה הטעם באופנה מלכתחילה? (צילום: אינסטגרם)