זום אין: זה הזמן לתת צ'אנס ליד השנייה

הרבה קרה בעשור האחרון בשוק האופנה הישראלי. נראה שאינספור מותגי-על נוספו לשוק המקומי - החל ממותגים זרים חדשים יחסית לישראל כמו פוראבר 21, H&M (מישהו זוכר שעד לא מזמן הם היו פנטזיה של חו"ל?), דרך שיוף ציפורני רשתות הענק לנוכח הסטנדרטים החדשים בשיווק (רנואר, גולף לצד קסטרו אלופת השיווק) ועד היוולדן של ענקיות חדשניות כמו אתר השופינג Adika. מעולם לא היינו יותר מוצפים בבגדים, בסחורה ובמבחר. ברמה הגלובלית הדבר נכון שבעתיים - כמויות הסחורה המציפות את השוק מאז מהפכת ה-fast fashion היא בלתי נתפסת.

ובכן, בין אם זוהי שחיקה מסוימת של השוק (אותם טרנדים, אותם סיפורים, אותם מחירים ולעתים קרובות אותה הסחורה בדיוק), התחברות למגמה העולמית של שובע מהשפע האינסופי או אולי זיקוק של הטרנד האקולוגי והמצפון הסביבתי-חברתי - זהו תור הזהב של מיחזור הבגדים. הענקית השבדית H&M מציעה כבר שנים סכום זעיר לקנייה חוזרת בתמורה לביגוד ישן תחת אג'נדה חברתית-ידידותית לסביבה, וגם מכירות היד השנייה הפופולריות כל כך בישראל, במיוחד מארונן הפרטי של פאשניסטות, מוכיחות את היקף התופעה. בסופו של יום זה רק מתבקש. המחירים הנמוכים ממילא ברשתות, שיטת עדכון הקולקציה בחנויות המבטיחה בכל שבוע פריטים חדשים, מבצעי הקניות האגרסיביים יוצרים אצל כולנו יותר בגדים בארון. הרבה יותר פריטים בארון.

תופעה נוספת שאופיינית לתקופה הנוכחית יותר מכל היא מתקפת הטקסטיל בארונות הפאשניסטות של היום. במיוחד אם הן גם פופולריות ברשתות החברתיות, אז הן גם בכלל מתקשות לעמוד במבול הפריטים הנשלח אליהן ממעצבים ורשתות אופנה, המציף את חדרן שברוב המקרים טרם השלים את הפער במ"ר שיתאים פרופורציונלית לכמות העוקבים שלהן באינסטגרם.

בשנות התשעים צרכני היד השנייה היו אנשי אינדי מגניבים שחיפשו דברים שאין לאף אחד, בשנות ה-2000 היו אלו מחפשי המציאות. בשנת 2015 שוק היד השנייה הוא שילוב של שני אלו. כסטייליסטית תמיד היתה לי חולשה לחנויות יד שנייה, שכמעט תמיד הבטיחו את אותו פריט ייחודי שעדיין לא חרשו עליו בכל הפקת אופנה אפשרית. ברמה הפרטית - שופינג בחו"ל הוא כמעט תמיד בלעדי לי לחנויות יד שנייה (כי כל המותגים האחרים גם ככה הגיעו לארץ). זו אותה חנות קטנה במארה בפריז, שבכל יום שני בבוקר מביאה לקומת הגלריה שלה שקים ענקיים ומוכרת כל פריט בשלושה יורו בלבד - מעצבים או לא מעצבים, ואחר כך אוצרת, מסדרת ומתמחרת את הסחורה - בוחרת רק את המשובחים ביותר ותורמת את השאר, ומספקת חווית קנייה אמיתית גם לאלו שראו הכל. זוהי שורת החנויות הקוליות להחריד של לונדון, שמספקות גרוב לונדוני בטעם של פעם, זו אותה חנות מדהימה בסוהו של ניו יורק שאפשר למצוא בה את הקרם דה לה קרם של האופנה. אגב, קנייני האופנה והמעצבים נוהגים לרכוש בעצמם בחנויות יד שנייה את ההשראות שלהם.

גם ברמה המקומית שניים מהפריטים האהובים עליי בארון הגיעו מארונות של קולגות שלי, מאותן מכירות פופולריות - האחת היא חצאית עור צרה בצבע קאמל עם מותן שהיתה כנראה רק בפיפטיז והגיעה מארונה של הסטייליסטית תמר קרוון, השנייה היא חולצת שנדליר משגעת כשם שהיא משוגעת שרכשתי בשעתו מהסטייליסטית שירן מניה, ועזרה לי לפחות בערב חשוב אחד להיות זכירה מאוד כמו שאני עדיין מגלה.

סטארט אפ ישראלי חדש בשם המגניב zotamoda.com מבקש להפוך את המכירות האלו שמאוד פופולריות בתל אביב, ובקרב אנשי התעשייה ובין עצמם, לנגיש ונוח לכל. גילוי נאות: גם אני עצמי מכרתי באתר כשנפתח לפני כארבעה חודשים. האתר מאפשר לכל אחת לקנות ולמכור באופן עצמאי מארונה, ומציע לצד עשרות פריטים של אסוס, זארה וטופשופ למיניהם גם בגדי מעצבים מרגשים מארונות מעניינים במיוחד. כך נחה חצאית מקסי חד פעמית של מוגלר ב-1172 שקלים מארונה המושקע של כתבת האופנה והסטייליסטית מעין גולדמן, לצד מכנסון דקלים מדליק מטופשופ ב-80 שקלים. לפעמים אפשר למצוא גם את השניים - מציאות ומעצבים באחד, כמו למשל שמלת המשי הזו של פול וג'ו המוצעת למכירה ב-480 שקלים, כאשר מחיר שמלה ממוצעת (חדשה) של המותג עומד על כ-3000 שקלים. האתר מציע גם פיצ'ר המאפשר לקונות להציע מחיר משלהן למוכרת.

כמו בחנויות יד שנייה פיזיות, מילת המפתח בזותהמודה היא חיפוש ונבירה, אבל המייסדים של האתר הצעיר מודים שהם מופתעים בעצמם מההיענות והפריטים העולים לאתר מדי יום, ומבטיחים שהם עובדים ברגעים אלו על גרסה שתשפר את חווית הקנייה ותקל על ההתמודדות עם השפע, אבל גם עכשיו בהחלט שווה להציץ ולהכיר את האתר.

חנויות היד שנייה המפוזרות בארץ רבות מספור והיריעה קצרה מלהכיל. בכל אופן זוהי הרשימה האישית שלי ששימשה אותי בעשור של הלבשה וסטיילינג:

במרכז המסחרי המנומנם של כפר שמריהו נחה חנות קטנה וותיקה, סוד קטן ושמור במיוחד - החנות של אדריאן. אולי זו הקרבה הפיזית לנשים האמידות בישראל, אולי זו דווקא העובדה שהתנועה באזור דלילה - החנות של אדריאן מלאה במציאות של ממש, בעיקר לפאשניסטות עם סגנון בוגר וגבוה, אבל רק כאלו שיודעות לאתר את הפריטים האלו בחנויות נטולות יומרה. רחוב הראשונים מרכז מסחרי כפר שמריהו.

רשת חנויות היד השנייה, המופעלת ע"י ארגון ויצ"ו – "הביגודית", כשכל ההכנסות שלה הן קודש להמשך פעילות הארגון ולמען הקהילה. הביגודית של קינג ג'ורג' בתל אביב היא מקום שאפשר גם לרכוש בו בגדים היסטריים במחירים מצחיקים (אבל רוב הפריטים שם משומשים) וגם אפשר לתרום בו לקהילה על הדרך. הביגודית היא מקור הלבשה חזק ביותר של לא מעט מלבישים בטלויזיה ובקולנוע, הודות למחירים ההיסטריים ולאיכות הבגדים המדהימה שניתן למצוא בה.

המחתרת היא כל מה שהייתם מצפים מחנות יד שנייה בשם המחתרת. כחנות שנוסדה ב-1991, יש לה את הגרוב האינדי, והלקוחות שלה הם היפסטרים שאוהבים לבטא את עצמם דרך הבגדים. מודה שכבר שנים לא ביקרתי בה אבל עכשיו כשאני חושבת על זה, אני ממש מוכרחה. סמטה אלמונית 5 (בקצה הסמטה), תל-אביב.

האחרונה ברשימה הפרטית שלי היא הטופשופ של היד השנייה מבחינתי - המקום לסטייל טרנדי ומגניב אבל עם ניחוח טיפה אחר של וינטג' ולא מעט נצנצים היא וינטג' סטור בשינקין 36 בתל אביב. חצאית העור שלי שהגיעה משם, בגזרת שמש מהסוג שכבר לא מייצרים בשום אופן (ושוב פעם המותן הבלתי אפשרית הזו של הפיפטיז) חוזרת ומזכירה לי שיש דברים שפשוט עדיף לקנות יד שנייה.

צילום וסטיילינג - תמר מרקוביץ'. דוגמנית: עופרי מסוכנות יולי