בווידיאו: בואי סופר-סטייליש בקליפ של "life on mars"
דיוויד בואי מעולם לא נחשב ליפה תואר. להפך - העיניים הבלתי סימטריות, הסנטר המחודד, הכחישות - דווקא כל אלו הפכו לסימני ההיכר שהעלו את דופק ההמונים. הוא גם לא התהדר בכריזמה גברית מהסוג המצוי בשפע אצל כוכבי רוק, בעיקר אלו שמחפים על נתונים בינוניים. נהפוך הוא. דווקא המגדריות הנזילה שלו היתה חלק גדול מהמשחק ומהקסם. התלבושות שלו היו תיאטרליות, משונות לעתים, וכמעט תמיד קיצוניות. גם אם לבש סתם חולצה משובצת, הוא טרח למשוח את שיערו באופן מגוחך לאחור, או לסדר את שיערו באופן שמזכיר פאה נוכרית כשלבש מקטורן אנגלי משעמם. המראה של בואי תמיד סיפר איזה סיפור, ותמיד משך את הגבולות של המיינסטרים. המדהים הוא שהמיינסטרים קיבל את זה באהבה.
עולם האופנה לא יכול לעבור לסדר היום עם הידיעה על פטירתו של בואי בדיוק כשם שעולם המוזיקה לא יכול לעשות זאת. בואי היה אייקון תרבותי במלוא מובן המילה, והשפיע על החברה שבה אנו חיים היום באופן עמוק בהרבה מעבר למוזיקה או אופנה. בחייו ציווה לנו בואי את הייחודיות, את החשיבה העצמאית, ואיפשר לכל אחד מאיתנו להיות קצת שונה, קצת פחות תבניתי, להעז יותר לחשוף את הצבעים האמיתיים שלו - כי מי יודע, אולי עוד יאהבו אותם.
בגילו המתקדם בחר בואי לעטות דווקא חליפות קלאסיות ונשאר נאמן לסגנון מחויט ונקי, ובזה הוכיח שביטוי אישי לא סותר מודעות עצמית, והיצירתיות הפרועה פינתה את מקומה עם העשור השישי לחייו.
כל כך הרבה דמויות גילם בואי בחייו הציבוריים. הזכורות מכולן והמזוהות איתו יותר מכל נוצרו בשנות השבעים של המאה העשרים. היו אלו שנים של שחרור מיני ומגדרי, של טשטוש גבולות בין אופנה למוזיקה, תרבות ופוליטיקה, ואפילו מציאות ודמיון. אם עד אז היתה לך אפשרות אחת בלבד להשתייך, והיא להשתייך לזרם המרכזי, הרי שבשנות השבעים נוצרו מספר זרמים מרכזיים, שלא לדבר על השוליים המגוונים והמסקרנים שנוצרו באותה התקופה והפכו בחלקם אחר כך למיינסטרים בעצמם.
כגיבור תרבות שאין שני לו, בואי היה מצפן תרבותי ליוצרים רבים מתחומים שונים, מוזה לאמנים רב תחומיים (מאנדי וורהול ועד ז'אן פול גוטייה) וכן אייקון אופנה, שזכה לכבוד השמור למתי מעט - תערוכת רטרוספקטיבה שנערכה לכבודו במוזיאון ויקטוריה & אלברט בלונדון בשנת 2013, המוקדשת לתדמיתו האופנתית המשתנה והופעותיו המיוחדות. התערוכה נקראה בשם הקולע "David Bowie is Crossing The Border".
את הקשר ההדוק לאופנה ניתן גם למצוא בזיקה של שתי נשותיו של בואי לעולם האופנה. אשתו הראשונה, אנג'לה, היתה מעצבת תלבושות, את עטיפת האלבום השערורייתית ביותר שלו - "The Man Who Sold the World - 1970" המציגה את בואי לבוש בשמלה, מייחסים לעידודה. זוהי הופעה ראשונה לחזות האנדרוגנית אותה החל לאמץ לעצמו. אנג'לה, שהייתה בעלת נטיות ביסקסואליות בעצמה ואף סולקה כמה שנים קודם לכן ממוסד לימודי בגלל רומן לסבי שניהלה, עזרה לבואי לשייף את תדמיתו מעוררת המחלוקת הזו (המראה השערורייתי עורר סערה קטנה בארצות הברית, שם עטיפת האלבום צונזרה והציגה קטע קומיקס, בלי שום זכר לבואי), והיא והפכה לשותפה לעיצובו התדמיתי.
הרבה מאוד מים זרמו בנהרות ודיוויד בואי החליף עוד עשרות פנים אייקוניות שהופיעו על עטיפות תקליטים, עיטרו יצירות אמנות או שערי מגזינים, אך בשנת 1992 כאשר נישא שנית היתה לצדו הדוגמנית העל הסומלית אימאן. הזוג אמנם מיעט בהופעות פומביות, אך הסגנון האלגנטי שאפיין אותם שימח תמיד את העוסקים במלאכת סיקור השטיחים האדומים, מלאכה שיש להניח שבז לה בואי בכל מאודו.
עם כל הכבוד לתרומתו האוניברסלית לעולם, לתרבות ולחברה שאנו מכירים כיום, נראה כי היצירה והמהות של דיוויד בואי נותרה כמעט אינטימית, אישית. למרות שפע התקריות המאוד לא תקינות פוליטית (ביניהן "תקרית תחנת ויקטוריה" במאי 1976 בה צולם בואי מצדיע במועל יד, זו הביאה להתקפה חריפה עליו וביקורת עצומה בתקשורת הבריטית ובקהילה היהודית הגלובלית), נראה שהיום שבו נפטר דיוויד בואי הוא יום עצוב, אישית, לכל אלו שהרגישו אי פעם קצת אחרים.
