בווידיאו: תצוגת גולברי לקיץ 2015
תסלחו לי שאני לא רוצה לדבר על איילת זורר, אני רוצה לדבר על איך אתם - גברים המנהלים את עסקי האופנה במדינה, שעברתם את גיל 50 ברובכם - רואים אותנו, צרכניות האופנה. יותר נכון אני רוצה לדבר על זה שלטעמי, אתם, קברניטים בעולם האופנה שלנו, נותנים לנו, קהל הלקוחות שלכם, מעט מדי קרדיט. זו המסקנה העיקרית שלי מכל פרשת איילת זורר אשר במהותה סוגיה חוזית נטו, אבל בזכותה נחשפנו פעם נוספת לאופן שבו מפספסות חברות האופנה בהבנה של אילו מסרים הלקוחות שלהן מעוניינות לצרוך, ועד כמה הן מעודכנות באופנה ובמגמות בינלאומיות.
אם חברת גולברי למשל היתה נותנת ללקוחות שלה מעט יותר קרדיט, היא היתה חייבת לצפות לעליהום הנוכחי. דווקא בשנה שבה סינדי קרופורד, נעמי קמפבל וקלאודיה שיפר עומדות במרכז הקמפיין של בית האופנה המוערך בלמיין, דווקא בשנה שבה מוניקה בלוצ'י בת ה-51 היא נערת בונד החדשה, בשנה שבה ג'וני מיטשל בת ה-71 היא הפנים של סן לורן, וסופיה לורן בת ה-81 מככבת בקמפיין החדש של דולצ'ה וגבאנה, דווקא בשנה הזו מצאתם לנכון להיפטר מאיילת זורר על סעיף זקנה? אגב, להחליף את איילת זורר אחרי 11 עונות הוא מהלך לגיטימי, כפי שאפילו התביעה מטעם זורר מדגישה, רק לנסות להתחמק מסעיף הפיצויים על הפרת חוזה תוך ניסיון להיתלות בסעיף שינוי המראה (עקב הגיל) הוא לא פחות ממקומם ומביך.
מה חשבתם כשהחתמתם את איילת זורר לפני 11 עונות כשלוהקה לתפקיד ובאמתחתה ארבעה סרטים הוליוודיים? כשרציתם להחזיק את היופי, האיכות, הבינה והגלאם של ההצלחה בינלאומית "שלכם" לזמן ארוך ככל האפשר, בוודאי לקחתם בחשבון את גורם הזמן - הרי איילת היא רק אחת ממיליארדים שמתבגרים לאורך חמש שנים.
יכול להיות שההחלפה של זורר לא קשורה בכלל למראה שלה, אלא להתנהלות או אפילו לעובדה שהיא לא מספקת את העניין הרכילותי המצופה. כך או כך, גולברי בחרו לסיים את החוזה באופן שבחרו, וזו הזדמנות מעולה להתרעם.
גם הבחירה באסתי גינזבורג היפהפייה, שלא בהכרח בלתי מתאימה לתפקיד למרות גילה הצעיר, ובכל זאת כל כך הרבה יפהפיות בנות גילן של הלקוחות הפוטנציאליות של הרשת אולי היו עושות את העבודה טוב יותר, כשהן מוכיחות שהגיל מביא איתו יתרונות רבים. בדיוק כפי שעושה גלית גוטמן עבור המתחרים. בדיוק כפי שיכלו לעשות יעל אבקסיס או סנדי בר, תמצית מזוקקת של יופי ישראלי אמיתי, שרק השתבח עם השנים. אבל בגולברי לא נותנים מספיק קרדיט ללקוחות שלהם ובעיקר באמת לא מבינים מה אנחנו רוצות ועד כמה אנחנו מעורבות באופנה.
לפני קרוב לעשרים שנה אף אחד לא נתן לנו קרדיט, ואולי באמת לרובנו לא הגיע. בכל זאת, אומה שצמחה מהחקלאות והסוציאליזם והתרחקה מהבורגנות כמו מאש, עם הספר והתוכן ולא אריזתו. הבנו אז באופנה כמו שהבנו אז בקולינריה. אבל מאז ועד היום עברו הרבה מים בנהרות האופנה והקולינריה המקומיים כאחד. משהו השתנה עם כניסתן של הרשתות הזרות לישראל. פתאום למישהו היה אכפת מחווית הקנייה שלנו.
כשאנחנו (איפשהו בין נוער הנרות של רבין לנוער "עניין של זמן"), נכנסנו בשערי הרשתות הזרות וקיבלנו את האימג'ים המקצועיים, את החנויות שהיו מסודרות על פי התמות האירופאיות, את השקיות הממותגות - כל שאר הרשתות המקומיות שהיו כאן קיבלו מיד עדיפות שנייה. למה לקנות בבזאר כשאפשר לקנות בקניון?
הרבה מעבר לבגדים עצמם - חווית הקנייה כולה היתה שונה לגמרי. לקנייה האירופאית היה ערך מוסף רציני - הוא העביר לנו מסר, פנטזיית שקר כלשהי, שנגעה לנו בעצבים הרוטטים והעמוקים ביותר. אני לא אשכח את הקטלוג ההוא של ענקית האופנה הספרדית מנגו ב-1998. אני הייתי אז בת 18, והם צילמו את הקטלוג שלהם בתאילנד. שתי דוגמניות, די צעירות, על הטוקטוק, על החוף, בשוק, בחיי הלילה התוססים של בנגקוק. אלבום מסע פוטוגני ומגרה בטירוף, בעידן שבו אף אחד עוד לא חלם על רשתות חברתיות. אותו קמפיין כל כך דיבר אליי - בת 18 שהרגע התגייסה אבל כבר מפנטזת על היום שבו תשתחרר ותצא לטיול הפוטוגני שלה, ובשאיפה הוא ייראה כמו בקטלוג ההוא של מנגו.
הראשונים שישרו קו והחליטו בצעד אמיץ להמר עלינו, הקהל הישראלי, הם קסטרו - האימג'ים, חלונות הראווה, הפרזנטוריות - נראה שכבר 15 שנה קסטרו יודעים למכור לנו את החלומות שאנחנו רוצות לקנות. במקרה או שלא במקרה, בראש החברה עומדת ב-50% לפחות, אישה.
עוד מותג שנראה שמבין מה נשים רוצות הוא רשת האונליין המצליחה Adika, שמעבירה ללקוחותיה בטפטוף עיקש לווריד בכל אמצעי דיגטילי חלומות שיגיעו למפתן דלתן בחבילה יפה ואטרקטיבית תרתי משמע. גם שם מבינים שאף אחת לא מחפשת עוד שמלת בוהו, אלא מחפשת קצת יופי ופנטזיה בשגרה הפחות יפה של השבוע שלה. גם שם, במקרה או שלא במקרה, עומדת ב-50% לפחות, אישה.
הבעיה הגדולה של תעשיית האופנה הישראלית, במובן הרחב של המילה, שהיא אמנם פיצחה את הדרך לליבן של בנות העשרה והעשרים, ואולי גם תחילת השלושים. אבל הדור שלנו, נוער הנרות ו"עניין של זמן" שבגר, מחפש כבר חלומות אחרים. אנחנו התבגרנו עם מודעות אופנתית אחרת, אנחנו כבר מחוברות יותר ומעודכנות יותר, אבל עדיין אף אחד לא מצליח לדבר אלינו בשפה שלנו, בעברית. אולי זה הזמן להתייעץ עם יותר נשים בגילנו בשביל להבין מה נשים רוצות.
