במקביל להתרחבות רשתות האופנה ההמוניות, מתפתח בישראל שוק מותגי ביניים שמציע אופנת קז'ואל נוחה ללבישה, ברמת איכות גבוהה כקונטרה לבגדי מעצבי העל שהשימושיות שלהם מוטלת בספק ומחירם בשמיים. רשת עמנואל מתברגת פחות או יותר במשבצת הזו. ולמה פחות או יותר? כי למרות הבחירה המוצלחת מאוד של הדגמים הנמכרים בחנות, יש חוסר בהירות לגבי מי הלקוחה של הרשת.
אם באזור הנעליים, תחום שנשים רבות מוכנות להשקיע באיכות ולשלם עליה בהתאם, טווח המחירים הוא נניח x, המחירים של פריטי ביגוד אמורים להיות נמוכים ב-20 אחוזים ויותר. ככה זה עובד. כמות הבגדים שאנחנו מחזיקות בארון גבוהה לעין שיעור מכמות הנעליים וכפועל יוצא מקובל לבזבז יותר על זוג נעליים שתדירות השימוש בו גבוהה ביחס לחולצה, שמלה או ג'ינס.
ובבוטיקים של עמנואל משהו לא קוהרנטי בהיבט הזה. כשמחירי אגף ההנעלה נעים בין 300 ל-2,800 שקלים ומחירי הבגדים נעים בין 490 ל-4,000 שקלים, בעידן בו מיתוג, מיצוב, הגדרת לקוחה והתמקדות בכל אלו הם נוהל מקובל בכל עסק שכזה - נוצרת תחושה מבלבלת של דילוג על הרעיון תוך ניסיון לירות לכל הכיוונים. וזה לא סותר את הקניינות המשובחת ואת האפשרויות האופנתיות שמוצעות על ידם.
אבל כשאין אג'נדה מהודקת אז משהו קצת הולך לאיבוד. הבחירות המעולות של קארין לביא, הקניינית הראשית של הרשת, מתמקדות במותגים מוכרים ובבחירה פרקטית של פריטים בעלי פוטנציאל חרישה גבוה יחסית - ג'ינסים וצבעוניות מונוכרומטית שעיקרה אפור, שחור, חאקי ולבן עם נגיעות של רקמות ודפוסי בוהו.
הגודל הבוטיקי של החנויות לא מאפשר מאסות של קולבים - מה שמשאיר מקום לטעימה מהקולקציות של סי ביי קלואה, ראג אנד בון, וינס, טי ביי אלכסנדר וונג, ג'יי ברנד, פריים ואקוויפמנט. כנ"ל גם במבחר התיקים של טורי ברץ', סי ביי קלואה ואלכסנדר ווג, שתופסים נתח קטן וחבל.
ייבוא הנעליים עדיין מקבל את מירב תשומת הלב וניכרת התייחסות לקשת טרנדים מגוונת כמו שרוכים וקשירות, סוליות חבל, עקבי צ'אנקי, פרנזים, סוליות עץ, סניקרס, אבזמים וגוונים מטאליים. הכל באיכות ובסטייל המשובח שמזוהים כבר שנים עם הרשת.
טווח מחירים:
נעליים 300-2,800 שקלים
ביגוד 490-4,000 שקלים