ביג אין ג'פאן: נסטיה ליסנסקי ניסתה להתנזר משופינג בטוקיו

ביקשנו מאושיית הסטייל המקומית להתנזר משופינג במהלך נסיעת החלומות שלה לטוקיו. בקשתנו אמנם התקבלה בבוז, אך בסופו של דבר היא נאלצה בלית ברירה להימנע ממסע הקניות המפנק אותו תכננה - וזה היה הרבה יותר כואב. המכות של חווית הקנייה היפנית

נסטיה ליסנסקי

אפתח בשני גילויים למען נאות: מדובר בכתבה סובייקטיבית לחלוטין. אינני מדריכת שופינג מדופלמת וזו הייתה הפעם הראשונה שלי ביפן. יכול להיות שתטענו שאני לא יודעת על מה אני מדברת ושלא הייתי במקומות הנכונים, יש מצב. החוויה היפנית היא שלי בלבד. אל תשפטו. העניין השני - נושא הכתבה היה אמור להיות חווית התנזרות משופינג, פעילות הזורמת לי בכל עורק בגוף, בזמן שאני בחו"ל. תכננתי לבדוק כמה זמן זה היה מחזיק מעמד ומה הפריט שהיה שובר אותי. זה לא קרה, מהסיבה הפשוטה שלא היה לי ממה להימנע. ותאמינו או לא, המציאות הזו כאבה לי יותר. הנה כל הסיבות לחוויית שופינג כושלת בטוקיו.

העתיד כבר כאן

הבדיקה החכמה שמאתרת סיכון מוגבר ללקות בשבץ מוחי

בשיתוף שחל
לכתבה המלאה

המידות! או: כך הפכתי לאלמה דישי

הבשר תחת בית השחי התפצל לשניים (צילום: צילום מסך, צילום: אינסטגרם - נסטיה ליסנסקי)
הגענו לאזור הרג'וקו, ונכנסתי לבוטיק יפני שובב, שם בחרתי את האוברול מהבד הנמתח ביקום. שלא יהיו בושות

נכון שקצת התעגלתי בשנה האחרונה, אבל עדיין, אני מידה 36ביום טוב, וזו עובדה שמעולם לא הקשתה עליי למצוא בגדים למידתי וטוקבקים לרעתי. השפלה ראשונה הונחתה עליי בחנות של המותג הצרפתי הנחשק מייזון מרג'יאלה. שמלת פוייל בגזרת כתפיות דקות נתלתה על הקולב בשתי מידות. את הקטנה יותר פסלתי מיד כי מראש אני לא אוהבת בגדים צמודים. הלכתי על מידה אחת מעל. התוצאה: הבשר תחת בית השחי שלי התפצל לשניים, ומפלס הביטחון העצמי התחיל לרדת. ביקשתי מהמוכרת לעלות מידה אחת למעלה וזכיתי לתשובה "סורי ווי דונט הב דיס קיינד אוף סייז". סיפרתי לעצמי שזה קרה בגלל שלבד אין בכלל אפשרות למתיחה, והמשכתי הלאה. עם ראש מורד.

הגענו לאזור הרג'וקו, ונכנסתי לבוטיק יפני שובב, שם בחרתי את האוברול מהבד הנמתח ביקום. שלא יהיו בושות.
אז האוברול אכן נמתך היטב על גופי המערבי המגודל, אך הטורסו מסתבר לא תאם את הפרופורציות המקומיות, והמפשעה לא עצרה בתחנה הנכונה אלא המשיכה כמה תחנות הלאה בקו הצפוני.

החלטתי להרים ידיים וכיוונתי לתחום ההנעלה. בדיעבד, מצחיק בכלל שחשבתי על זה.

המוכרת: יש לנו אותם במידה סמול ומדיום.
אני: אני מידה 41
המוכרת: וואט איז דיס?
הסוף.

מה שעץ הזית מסמל לישראלים, פסל החירות לאמריקאים והפואה גרה לצרפתים, זוהי הלו קיטי ליפנים (צילום: אלון שפרנסקי, יח"צ)

מה שעץ הזית מסמל לישראלים, פסל החירות לאמריקאים והפואה גרה לצרפתים, זוהי הלו קיטי ליפנים. המלכה הבלתי מעורערת של תרבות ה-Kawaii (כל מה שחמוד), וכל נגזרותיה בצורת דובונים, חתלתולים, תחרות, מלמלות, במאסות אדירות של ורוד, שוטפים את רחובותיה המסחריים של טוקיו. גם בתור אספרמנטליסטית אופנתית, צריך לדעת את גבולות הגזרה שלך. אני בת 34 ואמא לשניים.

צריך לדעת את גבולות הגזרה שלך. אני בת 34 ואמא לשניים (צילום: אלון שפרנסקי, יח"צ)

משטרת הניקיון

"נואו קאמרה פליז" (צילום: צילום מסך, צילום: אינסטגרם - נסטיה ליסנסקי)
המוכר בתא מדידה הגיש לי שק בליווי פנטומימה מעליבה הקוראת לי לשים אותו על הראש

בשנייה שניסיתי לשלוף מצלמה בחנות על מנת לספק ראיות ויזואליות לטענות הנוקבות שלי, התנפלו עליי שש מוכרות לחוצות בנפנוף ידיים "נואו קאמרה פליז". הבנתי שאאלץ לנקוט בשיטה הישראלית - אם הדלת סגורה, אכנס מהחלון - סלפי בתא המדידה עם התעקשות על התאורה הכי לא מחמיאה שיש.

כשנכנסתי אל תא המדידה, הגיש לי המוכר האדיב שק (חד פעמי כמובן) בליווי פנטומימה מעליבה הקוראת לי לשים אותו על הראש. לאחר כמה רגעי מבוכה, מלווים בעלבון עמוק, ירד האסימון - מדובר בשקית שנועדה למנוע מאיתנו ללכלך את הבגדים עם המייק אפ בזמן המדידה. גאוני ומשפיל בו זמנית.

בדרכנו ליפן הצהרתי באוזניו של בן זוגי שאני לא מתכוונת לרכוש מותגים מערביים, אלא להשקיע את כספי בתגליות מקומיות. דבר שהתגלה כטעות בדיעבד, כי אסור להתחייב מולו על כלום, הוא זוכר הכל ומשתמש בדברים כנשק נגדי.

אני: "זאת השמלה של ביונסה מ'פורמיישן'!!!"
הוא: "את לא באת לפה לקנות גוצ'י! יש סיבה לזה שהיפנים מרוקנים חנויות באירופה"
אני: "שטויות, זה לא יותר יקר פה, והם מרוקנים חנויות באירופה מאותה הסיבה שאתה מרוקן את זארה באירופה. כי הם בחופש"
הוא: "אמרת רק מעצבים יפניים"

אך כשטומו, חברי היפני לקח אותי לרובע הבוטיקים היפניים, הם התגלו קצת כמו שמדמיינים מעצבים יפניים במלוא מובן הקלישאה - שמלות טוניקה אוברסייז ומכנסיי דייגים מפשתן בצבעי אדמה, כיסים גדולים, פסים דקים ועיגולים. או מהצד השני של הקשת - שחורים אפלים עמוסי שכבות בדיגום חופשי מסריגים פרומים. כך או כך, צבעוניות וגזרות שהולמות או יפנית קטנטונת שאוחזת באטיטוד מעצבן או ישראלית בת 60 שהמרכז המסחרי האהוב עליה זה קניון גן העיר. כרגע אני לא אף אחת מהם.

קו החשיבה הצרכני של היפנית הממוצעת הפוך משלי (צילום: אלון שפרנסקי, יח"צ)
אל תשכחו את הכלל החשוב - זול נראה זול

בכל פעם ששאלתי מקומי על מרכזי קניות בטוקיו נשלחתי לקניונים ולרחובות הומי אדם ושופעי בגדים, בכמויות עצומות ובזול, מה שהחזיר אותי חווייתית עשור אחורה לתקופה שבה שהייתי קניינית בחברת אופנה שרוכשת בסין.

אבל מאז עברתי מהפכה צרכנית, ועיקרון הקנייה שלי כעת הוא איכות ולא הכמות. אף אחד לא צריך את הכמויות האלה של הבגדים, וכשיש המון ובזול, לא מעריכים את הפריטים, הכי נזרק בקצב מסחרר וסיפור הופך לבזבוז כסף אחד גדול. ואל תשכחו את הכלל החשוב - זול נראה זול. כשיש פחות, אבל שווה, לכל פריט יש ערך, והוא יעבור איתי בשלום עוד מיליון כביסות. קו החשיבה הצרכני של היפנית הממוצעת הפוך משלי, כך הסביר לי חבר מקומי: "הן אוהבות בגדים, צורכות המון וקונות בזול".

"סורי ווי דונט הב דיס קיינד אוף סייז" (צילום: צילום מסך, צילום: אינסטגרם - נסטיה ליסנסקי)
מדדתי שמלת קלואה במחיר מציאה חלומי של 200 שקלים בלבד. התוצאה: סעיף מספר 1 אול אובר אגן

אני לא טובה בוינטג'. וטוקיו ידועה בחנויות הוינטג' המרהיבות שלה, עם אוספים מדהימים מוינטג' יפני, וינטג' אמריקאי ומבחר מדהים של מותגי על במחירים סבירים יותר או סבירים פחות. כיאה ליפנים הידועים בפדנטיות ודיוק שפשוט לא קיים בגן המערבי - הפריטים שמורים בצורה יוצאת דופן.

מה שיכול להיות גן עדן לחובבי יד שניה - לא הואיל לי בכלל. זה עקב האכילס האופנתי שלי, אני לא טובה בוינטג'. במקרה היפני, החלטתי למדוד שמלת קלואה במחיר מציאה של 200 שקלים בלבד - עסקה חלומית ולא מציאותית עבור כל חובבת אופנה. התוצאה: סעיף מספר 1 אול אובר אגן.

כיאה ליפנים הידועים בפדנטיות ודיוק, פריטי הווינטג' שמורים בצורה יוצאת דופן (צילום: אלון שפרנסקי, יח"צ)

סיכום אופטימי

אבל בסופו של דבר, טוקיו הייתה מדהימה והרבה יותר מזה. שופינג היה חלק כל כך קטן ושולי מהחוויה היפנית שלי, שהתגלתה כרוחנית הרבה יותר ממה שציפיתי שתהיה, וכללה את היופי של פריחת הדובדבן, הניקיון, השילוב של המודרניזציה המטורפת אל מול שמירה על המסורת השקטה והמרהיבה, הגנים מול גורדי השחקים, האנשים הכי אדיבים בעולם שגרמו לי לרצות להיות בן אדם יותר טוב (אני לא צינית) וכמובן - האוכל.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully