מספרה היא מקום מביך לגברים מסוימים. על ספרים שמתהדרים בתואר "מעצב שיער", שבבעלותם סלונים מהודרים בריח תרסיסי שיער שבהם יושבות נשים ששיערן מלא בניירות כסף ומעיינות בגיליון ישן של לאשה בזמן שהצבע מתייבש על קודקודן, חבל להכביר מילים. ולא, אנחנו לא רוצים קפה, אלא רק לברוח מכאן מוקדם ככל האפשר. למספרות גברים, לעומתן, בלי לפגוע באף אחד, יש בדרך כלל לוק לא היגייני והן מתאפיינות בעבודת מכונה אגרסיבית של בעל המלאכה, שמזכירה לעתים יותר גז של חיית משק ולא של בן אנוש.
במילים אחרות, אף שברמת העיקרון הייתי שמח להסתפר מדי שבוע, בעיקר כדי להשיל את שיערות השיבה המרגיזות שהתנחלו בצדעיים, רק מדי חודש וחצי בממוצע אני ניגש בחוסר חשק ומפקיד את שיערי בידי הספר הסביר והחביב בהחלט שאימצתי לי (ג'רי סיינפלד לימד אותנו שרק מטורף מסתכסך עם הספר הקבוע שלו), בשלב שבו מראי מזכיר את האדם הניאנדרטלי.
עד שלרגל יום ההולדת שחגגתי לאחרונה החלטתי לחרוג מנוסחת ה"רק-פראייר-ישלם-יותר-מ-50-שקל-לתספורת-כסאח-בחמש-דקות-שיכולתי-לעשות-בעצמי-בבית-עם-מכונה-כאילו-הייתי-רוצח-סדרתי", לפנק את עצמי בחוויה מעט יוקרתית ויקרה יותר, ולבדוק אם מחלפות ראשי יחושו בהבדל. המלצות של חברים הובילו אותי ל"ברבריה", מספרה ברחוב דיזנגוף 130 בתל אביב.
למרבה האירוניה, הדבר הראשון שבולט בברבריה הוא כמות השיער. אף שמדובר במקום שתפקידו הרשמי הוא לקצר שיער, מעולם לא נתקלתי בריכוז מאסיבי יותר של גברים מזוקנים, בין אם מדובר בספרים עצמם ובין אם בלקוחות שהגיעו לקצר ולעצב את שיער הפנים, או לחילופין להיפרד ממנו בעזרת תער אולד סקול. עם זאת, אף שניתן היה לצפות לאווירה קשוחה ומנוכרת ממקום מסוקס והיפסטרי באופיו, הברבריה היא מקום שמצליח לרכך אפילו אנשים מרירים, אותי נניח.
אחד מעובדי הברבריה הוא אלכס גוז, לשעבר קצב ב"הוטל מונטיפיורי", ובמקרה או שלא במקרה התודעה האסתטית המפותחת של מפעלות קבוצת R2M ניכרת גם בתשומת הלב לפרטים של המספרה. הסינרים הכחולים עם הלוגו המעוצב, דלת הפתיחה בעלת הידיות בצורת גרזנים, הכרזות על הקירות עם תספורות פיפטיז אמריקאיות, הפוסטר של הרצל בזקן היפסטרי ארוך, כסאות התספורת הירקרקים והסדר המופתי של המספריים ומכונות הגילוח על שידות הספרים - מישהו חשב כאן על חוויה תרבותית שחורגת מקיצוץ שיער סתם. בניגוד למקומות רבים בתל-אביב שרק מתיימרים לעשות זאת, כניסה לברבריה היא בגדר בריחה מהחום הישראלי למוסד שלקוח מסרט אמריקאי, משהו בסגנון של "האיש שלא היה שם", מינוס המלנכוליה.
אולם, גולת הכותרת הייתה התספורת עצמה מידיה המסורות של ליה, אחת משתי הספריות הנשים במוסד הגברי הזה (הן לא מזוקנות, במידה שתהיתם). ליה הייתה חייכנית ואדיבה, ובניגוד לספרים אחרים שמשוחחים בדרך כלל על מזג האוויר, ליה דיברה על השיער שלי. באופן מוזר, נראה שהיא ממש מחבבת אותו, והצליחה לטפל בו במסירות במשך כמעט שעה.
היא גזרה, גילחה במכונה, יישרה, התעניינה לגבי אורך הפאות, המליצה לסרק לצד ימין, החמיאה לשיער השיבה וביקשה ממני לא להיות רציני כל כך. ליה הייתה כל כך נחמדה, שהצלחתי לא לכעוס אפילו כשהציעה לטפל בגבותיי "כדי שתיראה בן 41 ולא בן 80", כהגדרתה. בסיום התספורת המוצלחת יצאתי לרחוב התל אביבי ולמשך חמש דקות הרגשתי שכרגע חזרתי מחו"ל. מאז אפילו התחלתי להשתמש במסרק, לראשונה זה 20 שנה בערך. ברבריה התייחסה בכבוד לשיער שלי, ונדמה לי שבעקבות זאת אימצתי גם אני הגישה המטרוסקסואלית המוזרה הזאת. כנראה שכדי לא להתרכך יותר מדי איאלץ לגדל זקן, גם כדי להיות אחד מהחבר'ה בביקור הבא במקום הכי שעיר בעיר.
