בווידיאו: אופנה לבנה השראתית בתצוגת ויקטוריה בקהאם לקיץ 2013.
אם נולדתם מתישהו בין 1990 לשנת אלפיים אתם כנראה משוכנעים שהצבע הלבן היה שם מאז ומעולם, חולק את הכס העליון של הגוונים עם אחיו התאום והנמסיס - השחור. אז זהו, שלא. במשך רוב שנות המאה העשרים היה הלבן אחד הצבעים המושמצים בפלטה - חגיגי מדי, צבע של בגדים תחתונים, של בית חולים, של כלות (במערב), של לוויות (במזרח), מתלכלך, מחוויר, משמין - בדיוק ההפך מהשחור חביב הקהל.
את שורשי דחיית הלבן אפשר למצוא בימיה הראשונים של האופנה המודרנית - ימי פול פוארה ותחילת המאה העשרים. המעצב הצרפתי שהושפע עמוקות מהקרקס הרוסי והגל הבוהמייני התנכר לכל מה שייצגה האופנה הויקטוריאנית - מחוכים, מלמלות, תחרה, וכמובן - הצבע הלבן שסימל טוהר ותום לב. את פול פוארה משכו הרבה יותר הצבעים הנועזים שהגיעו מהמזרח, והוא שילב אותם בגזרות דמויות קימונו בעיקר, בבגדים נועזים ונוצצים.
מעניין לחשוב שמאה שנים מאוחר יותר התחברו הצבע הלבן ביחד עם התחרות והקרושה, אותה חבורה שנבעטה אז בשם המודרניזם, לאותה צללית בדיוק תחת סגנון הבוהו הפופולרי. אבל אז, בעשור הראשון של אלף תשע מאות, לבן היה הכי רחוק מסטייל. המלחמה הגדולה (הראשונה) קטעה אמנם את שטף האופנה היצירתית והוציאה את הנשים לעבוד, עובדה שאמנם שמה את האופנה בהחזק, אבל שינתה את פני הלבוש כליל והשלימה לפחות חלקית את החזון המשוחרר של פוארה.
הלבן כמובן היה מוקצה מסיבות ענייניות - לבן לא מתאים לימי העבודה הארוכים, ומסיבות ובילויים לא היו העניין בשעת מלחמת העולם הראשונה. בשנות העשרים חזרו הנשים לנקודה שבה עצר פוארה ולקחו את זה כמה צעדים צעקניים קדימה. צבעים כהים וצבעים נוצצים הם אלו שצבעו את שנות הג'אז העליזות. בשנות השלושים הגיח לתקופה קצרצרה הצבע הלבן כאידיאל טהור של יופי נשגב - הימים ימי השפל הכלכלי הגדול, הוליווד מציעה את הבילוי האסקפיסטי ההגיוני היחידי, וכוכבות הוליווד לובשות בסרטים שמלות משי ארוכות או פרוות לבנות, כי הן בכל זאת, ובכן, חיות בסרט. אידיאל היופי נקבע אז באמצעות הכוכבות, והלבן האלגנטי נולד מחדש אחרי שלושים שנה שהיה די מוקצה. גם אז הוא מוגבל לשעות הערב בלבד.
אבל כשהמלחמה השנייה מתחילה, התותחים רועמים והמוזות שותקות. יותר מזה. המוזות צועקות על מי שמבקש להתעסק בהן במקום להירתם למאמץ המלחמתי. הזוהר ההוליוודי נחשב ראוותני, הלבן החגיגי חזר להתאחסן בבוידעם האופנתי ולמעשה התאחסן שם ממש עד שנות התשעים.
היו אלו המעצבים האמריקאים שהוציאו את הלבן מהבוידעם ובעיקר ממפעלי ההלבשה התחתונה. קלווין קליין השיק את הג'ינס והטישירט כאופנה עילית, והטי הלבנה הפכה לאחת מכוכבות העשור. במקביל אליה הפכו הסניקרס הלבנות של קדס שנוצרו בהשראת נעלי הטניס לאייקון נוסף. הלבן של שנות התשעים חזר תחת המגמה של חזרה לבייסיק, בחירה בקוליות, בחירה לא לעשות עניין. הלבן של התשעים היה באמת הלבן שיצא ממפעלי ההלבשה התחתונה של אותם מעצבים ניו יורקרים בעיקר, והפכה לסמן אופנתי של האופנה כולה.
דונה קארן, עמיתה של קליין וניו יורקרית כמוהו, לקחה את אותו לבן קצת קדימה ואחרת - לבן קז'ואלי אלגנטי. לבן מהודר מספיק בשביל ארוחת ערב, יום במשרד, יציאה עם הבנות או דייט, אבל לא מהודר מדי. לבן נקי, מתוחכם בקווים ישרים וגזרות רכות. לבן בבלייזרים, לבן בשמלות משרד נטולות שרוולים. לבן של יאפים.
לגל הזה תרמו גם המעצבים היפנים והבלגים, ולעליית קרנו של הלבן תרמו מעצבים חשובים כמו איסי מיאקה מטוקיו שהציג יצירות מפוסלות בלבן כמו אוריגמי, אבל גם מצפון אירופה בדמות קולקציות שלמות בסגנון נקי פשוט ומתוחכם. את הקו הלבן המתוחכם הזה המשיכה בהצלחה רבה כוהנת האופנה המפתיעה של ה-2000 - ויקטוריה בקהאם, שהוסיפה לו מעט סקסאפיל.
ייצוג אחר של לבן חזר בשיא אונו למרכז בשנות ה-2000 בעזרת הסטייליסטית רייצ'ל זואי, שהלבישה עשרות כוכבות הוליוודיות על פי טעמה האישי בעשור הראשון של האלפיים בסגנון ג'יפסי יקר. כפתנים בוהמיינים וגלימות נשפכות ארוכות בנוסח המזרח הקסום, בהירות וקרמיות בדרך כלל ועתירות תכשיטים. העיקרון פשוט - סגנון שנראה מחובר לשורשים, לארץ, לטבע ולרוח אבל ממותג ככל האפשר. מעביר ווייב של חיפושית לאספנים, עולה כמו פרארי. פסטיבל ברנינגמן של האופנה.
כבר למעלה מעשור שאנחנו רואים את הלבן בכל תצוגה חשובה, כמעט כמו השחור. כותרות אופנה שחזרו על עצמן יותר מדי כמו "הקיץ הזה תלבשי לבן" או "החורף הזה תלבשי לבן" נעלמו מן המגזינים. אנחנו כבר יודעים שבקיץ וגם בחורף הזה נלבש לבן וכנראה גם נתפלל לטוב.