חמש שנים למותה של איימי ויינהאוס: מורשת הסטייל הבלתי נגמרת

בווידיאו: כך ממשיכה איימי ויינהאוס להשפיע מוזיקלית לאחר מותה.

נדמה שכבר הכל נאמר על איימי ויינהאוס ועל תרומתה לעולם, כנראה זה לא רחוק מהאמת. ובכל זאת, במלאת חמש שנים למותה, לא נחמיץ הזדמנות לדבר על המורשת של אחד האייקונים הגדולים של המאה, של הנעורים, של הרוקנ'רול ושל הרוח החופשית. כפועל יוצא - גם של האופנה. כי הרי האופנה ראויה למקום שהיא תופסת בחיינו בזכות היותה השתקפות של תרבות - תפיסה של זמן ומקום, קיפול של ערכים ותפיסות עולם לתוך תפיסת יופי. מעטות הנשים הזוכות בתעשיית הבידור למקום של כבוד בזכות כישרונן, גם כאשר הן רחוקות מאוד מתפיסת היופי המקובלת באותו זמן, או מסימטריה קלאסית בתווי הפנים. הן מתרחקות אפילו יותר מהתהילה כאשר גם הסגנון האופנתי שלהן ייחודי, זר, שונה מהמקובל באותה תקופה.

כריזמה היא מושג שנהוג באמצעותו להצביע על משיכה לא מוסברת לגברים אטרקטיביים אשר אינם עונים על אידיאל היופי של הזרם המרכזי. לאיימי ויינהאוס היתה כריזמה יוצאת דופן, למרות היותה אישה, למרות היותה אישה לא יפה, למרות היותה אישה שמקללת, למרות היותה אישה שצועדת לעתים קרובות את מצעד הבושה.

המוזיקה של איימי ווינהאוס נמצאת באופן מסחרי על מדפי הפופ, היא מושפעת עמוקות מג'אז ויש בה נגיעות R&B אבל היא בעצם הכי רוקנ'רול שיש. גם הסטייל של איימי ויינהאוס, למרות היותו מושפע מכל הזרמים שציינתי ממש, הוא בסופו של דבר רוקנ'רול אמיתי.

את תסרוקת הכוורת המזוהה איתה (ועם שום אמן ספציפי לפניה) ואת האיילינר המוגזם הביאה מזמרות הליווי של הרכבי הג'אז בשנות החמישים. את חולצות הפולו של פרד פרי שלבשה ביומיום, שהיו עד אז סמל ספורטיבי בריטי (למרות האדג' המסוים) הביאה ממעונות הפנימיות לבנים או לבנות בממלכה המאוחדת. את נעלי הבלרינה שדמו באופן חשוד לדבר האמיתי אולי הביאה מהמקום שממנו הן באמת הגיעו. שום דבר במאפיינים הסגנוניים האלה לא אומר רוקנ'רול חוץ מהעובדה שהיא, עם סגנון חייה הרוקנ'רולי עירבבה את כולם יחד. גם הקעקועים כנראה עזרו.

מוזר ככל שזה יישמע, ה"נעורים" הם המצאה חדשה יחסית, שנולדה רק בשנות החמישים של המאה הקודמת. עד אז היו גברים צעירים ונשים צעירות, ביולוגית נערים ונערות, אבל עד הפריחה והשגשוג של שנות החמישים בארצות הברית לא היה מושג כזה "נעורים". סיום מלחמת העולם השנייה והשלום היחסי שהושג בעקבות תוצאותיה הביא לתרבות פנאי אמיתית, לראשונה בהיסטוריה, ואם עד אז היוותה קבוצת הגיל הזו את בשר התותחים המיידי - הרי ששנות החמישים הולידו כוח קנייה גדול של אנשים צעירים ועובדים, נטולי מחויבויות כלכליות המאפיינות את קבוצת הגיל הבוגרת יותר. כוח קנייה משמעו כוח, וכוח משמעו נתח משמעותי בעיצוב התרבות. איימי ויינהאוס ייצגה יותר מכל את הנעורים, גם בשירים שלה וגם בסגנון שלה.

מרחק קטן בין חופש לאנרכיה, גבול דק שנפרץ לעתים קרובות יותר משהוא נשמר. איימי ויינהאוס בהחלט חיה במלואה את חוויית האמן החופשי אך המיוסר, אחת שלא נותנת דאם אבל לגמרי משלמת את המחיר. בפועל החופש הזה היתרגם לכתיבה הכי אותנטית, חשופה ומרגשת שיכול אמן להוציא מעצמו, וברמת האופנה לבחירות עצמאיות שלא הוכתבו על ידי שום סטייליסט כמובן, אבל גם לא ענו על שום טרנד, אפילו לא טרנד היפסטרי של אותו הרגע. הם הגיעו, כמו הליריקה וסגנון השירה ממנה - פשוט מאיימי.

זו גם הסיבה שהצצה בתמונותיה מתחילת העשור הקודם לא מרימות גבה. הן רלוונטיות היום לא פחות או יותר משהיו אז. בניגוד לאמניות אחרות כמו ליידי גאגא - שצרחו את מניפסט הרוח החופשית בתלבושותיהן האייקוניות - אין בסגנון של ויינהאוס שום דבר שצועק מקוריות. הוא פשוט מקורי.

לכאורה המורשת של ויינהאוס, זו שכוללת איפור עיניים מוגזם עם קו אייליינר בעובי עפעף, תלבושות שמרפררות לתקופתי, ותסרוקת כוורת - שמורות למיני המחוות לאיימי ויינהאוס, קצת בדומה לאלביס פרסלי והתלבושת האיקונית. במובנים רבים אפשר להתייחס לויינהאוס של היומיום כאם הסגנון ההיפסטרי - זה שהפך את הפריטים האופייניים של הערסים ושל החנונים למגה קוליים.

הבחירה בחולצות הפולו של מתכנתי מחשבים או ילדות פנימיה, בכפכפי האדידס הפתוחים מהגומי שזכו למיליוני חיקויים בשווקים, וששימשו בעיקר מלבישות טלוויזיה שרצו לתאר דמות שוליים, חצאיות מיני צינור שלבשו בעיקר נשים נטולות חוש אופנתי שרצו להיראות סקסיות. היום ברור לנו שאנשים יצירתיים ממקצועות חופשיים לא לובשים דברים נורא מיוחדים אלא את הדבר האחרון שהיית מצפה מהם ללבוש. ובכך תרומתה הקטנה של איימי ויינהאוס לחופש. החופש להיות קצת שונים מבלי לצעוק שאנחנו כאלה, אם כבר נולדנו ככה.