בווידיאו: ביונסה לובשת שמלת כלה של ענבל דרור בטקס הגראמי, פברואר 2016.
בכל הקשור בתעשיית האסתטיקה, הטקסטיל והיופי, נהנה תמיד ענף האופנה מההילה היוקרתית והנחשקת ביותר, כשהוא דורס את מעמדם של ענפי עיצוב אחרים מסביבו בזלזול. תחום הכלות למשל הוא אחד התחומים הבולטים שלמרות העשייה המקומית הענפה בו, הכסף הגדול (הכל יחסי) ושלל יתרונות קריאטיבים - לא נהנה מעולם בארץ מההילה של "אופנה". גם מיטב המאפרים והספרים שבנו את שמם סביב השערים והקטלוגים המובילים בארץ, חבו לרוב את משכורותיהם הנאות לעשרות כלות בשנה, אך הצניעו את תחום עיסוקם זה, כנ"ל במקרה של צלמים ושאר אנשי הפקה.
אם תעשיית האופנה נהנתה מהילה של יצירה ואמנות, הרי שתעשיית הכלות נהנתה מליווי מוזיקה נעימה לאוזן של צלצול מזומנים. אבל כל זה שייך לעבר. ההווה שייך למעצבי שמלות הכלה, והשנה החולפת היא השנה בה פרצו מעצבי שמלות הכלה הישראלים בבעיטה את תקרת הזכוכית של העיצוב המקומי.
רעידת האדמה של השנה התרחשה כשביונסה בחרה ללבוש דגם של שמלת כלה בעיצוב ענבל דרור בטקס הגראמי בפברואר השנה, לא פחות. ההישג הזה מצטרף לעוד שורה ארוכה של שמלות שעיצבה בוגרת שנקר מאשדוד למלכה בי לסיבוב ההופעות העולמי האחרון שלה, ואלו מצטרפים לשורה ארוכה של איי-ליסטים שלובשים עיצוב ישראלי על בסיס קבוע בשנים האחרונות, ובמיוחד בזו החולפת. אלון ליבנה מלביש את ליידי גאגא, קים קרדישיאן, ביונסה ובאופן כללי חביב על דוגמניות על. גם שתי מעצבות שמלות הכלה הוותיקות, גליה להב וברטה, נהנות מפופולריות עצומה ובעשור השביעי של חייהן מתפעלות חשבון אינסטגרם המונה כמיליון וחצי עוקבים כל אחת, ומנהלות אימפריה של ממש - האחת מאשדוד (ברטה), השנייה מדרום תל אביב (גליה להב).
"התעשייה של הכלות היא מה שהיינו בשנות השבעים עם בגדי הים. היום זו הנישה שהישראלים הכי טובים בה בענף", אומר מוטי רייף לוואלה! אופנה ."באופן כללי, יש הייפ סביב עיצוב ישראלי היום, ואני כבר לא צריך לבקש ולצאת מגדרי כדי להביא תקשורת זרה או קניינים לשבוע האופנה, וכשאני מסתובב במילאנו ובפריז שואלים אותי על כישרונות צעירים ומבטיחים, וכולם רוצים לגלות את הדודו הבאה. אבל תעשיית עיצוב שמלות הכלה היא תעשייה בפני עצמה, והישראלים מאוד חזקים בה".
למה דווקא שמלות כלה?
"העולם היה נורא קונסרבטיבי בכל מה שנוגע לשמלות כלה. ואנחנו באנו עם חוצפה. עם חוצפה ישראלית. פתחנו את העיצוב. אם עד עכשיו הכל היה סגור, חנוק, שמרני, אז המעצבים הישראלים באו ופתחו את הכתף ואת המחשוף והביאו משהו הרבה יותר סקסי ומחמיא וזוהר לשמלה הזו. והאמריקאים גילו את זה, והבינו שהרבה יותר כיף ככה".
העיצוב הישראלי בתחום הכלה והערב אכן תמיד היה נועז מאוד, ובשנים האחרונות יישר קו עם הסגנון השולט - לוהט, נועז, משוחרר ומיני מאוד. אפילו הסילואט המוביל היום - זה הקרדשיאני נקרא לו - עם המותניים הצרים והאגן העגול והעסיסי, מתיישבים עם הגזרה שהישראלים מכירים מקרוב.
הנוכחות הישראלית בשבוע האופנה לכלות היא כבר עניין קבוע. מלבד השמות שציינתי קודם גם ליהי הוד, טל כחלון, לי גרבנאו וקרן וולף בתכשוט ואביזרים נמנים על המציגים. ההשתתפות באירוע מסוג זה דורשת התנהלות מסחרית ויכולות לוגיסטיות ברמה גבוהה מאוד, וסטנדרטים של תפירה עילית. לטובת הדיוק נציין הבדל חשוב בין שבוע האופנה האמריקאי לכלות, שהוא יריד מסחרי לכל דבר והמציגים אינם נתונים לתנאי קבלה כלשהם, להבדיל משבוע האופנה של הready to wear. נכון להיום אלון ליבנה הוא המותג הישראלי היחידי שהשתתף בשבוע האופנה בניו יורק, ולפני מספר ימים אף שבר שיא יוקרתי חדש כשהתקבל להציג בשבוע האופנה האקסקלוסיבי של פריז, ההישג היוקרתי ביותר של מעצב אופנה בימינו. בין איב סאן לורן לדיור, ועם עמידה בדרישות הקבלה הגבוהות של הועדה הבוחנות גם את המרכיבים המסחריים של המותג (לוגיסטיקה, נקודות מכירה וכו) וגם את החדשנות והקריאטיביות, יכול ליבנה הצעיר לסמן עוד וי גדול וגאה ברשימת הישגיו. כל מעצב שהוזכר עד כה הוא למעשה מותג המעסיק בין 30 ל-70 עובדי מטה, כולם מנוהלים בישראל. נראה שמתחת לאף של סטארט אפ ניישן צמחה לה תעשיית ייצוא חדשה ומפתיעה.
אז איך זה קרה? למה דווקא עכשיו? הישראלים תמיד היו חדשניים, קריאטיבים, נועזים, ועם זאת מעולם לא הצטיינו בתחומי האסתטיקה והעיצוב דווקא במפת הכישרון הגלובלית. לא צריך לפשפש עמוק בזיכרון כדי למצוא את התקופה שבה קראנו לעצמנו "לבנט" והרכנו ראש במבוכה. הימים שבהם הביטחון העצמי הקולקטיבי שלנו כצרכנים עוד לא הרשה לנו להתפנק על פלורליזם, וטעם אישי עוד היה מושג מוגבל מאוד. הימים שבהם קטלוג החתונות היחידי בארץ הראה 130 עמודים עם אותם שלושה דגמים פחות או יותר, בשמות שונים בווריאציות מזעריות שונות. הראי לי תמונת חתונתך ואגיד לך באיזו שנה התחתנת - אם לבשת שמלת משי בגזרת A סטרפלס כנראה התחתנת ב-2004, אם התחתנת בשמלת תחרה בסגנון וינטג' כנראה ב-2005.
אבל איפשהו סביב 2009, למרות שעוד לא הבנו את זה, הנצו ניצנים של שינוי. אפשר לדבר שעות על הקשר של מהפכת הסמארטפון לעניין אבל נקצר לשורה התחתונה - החשיפה העצומה והמיידית בכף ידך של חומרים שעד אז היית צריך ללכת לסנטר לדוכן היחיד שהחזיק את המגזינים המיוחדים האלו בשביל לגלות אותם. זהו. זה המרחק בין צרכנות העדר לפיתוח הטעם האישי.
שני בלוגים מצליחים בגזרת החתונות סיפקו אלטרנטיבה מעניינת לאינדקסים המסחריים והולידו במה וביקוש לסגנון קצת אחר. בד בבד, במקרה או שלא, הגיעו לזירה הספציפית הזו מעצבים מוכשרים ובעיקר מאוד קוליים כמו ליהי הוד ואלון ליבנה. כשליהי הוד התחילה לעצב ולמכור שמלות כלה מהסטודיו הקטנטן שלה ברחוב אבולעפיה בדרום תל אביב, בלב ליבה הגיאוגרפי של תעשיית האופנה ורחוק מאוד מדיזנגנוף, כבר היה ברור שמשהו אחר קורה שם. את השמלה הראשונה המוצגת בחלון, עם סרט סאטן ענק ושחור במותנה, אני זוכרת במדויק עד עכשיו.
גם אלון ליבנה בתחילת דרכו, כשפתח את הסטודיו בדיזנגוף, הביא משהו אחר לגמרי לחלק הצפוני של הרחוב. המשהו הזה היה בעיקר תעוזה וגישה של אופנה לקולקציית הכלות שלו. כפי שהסבירו רוב מעצבי הכלות שדיברנו איתם, אם אתה נמשך לתפירה עילית - תחום הכלה בארץ הוא הדרך היחידה לממש את תשוקותיך העיצוביות. החומרים, העבודה וכל הכרוך בסוג זה של תפירה גורר עלויות שבמדינה קטנת ממדים כמו ישראל יכול להתאפשר רק בעולם הכלות והחתונות. אולי היום, כשהחלום לייצא אופנה ישראלית כבר לא נראה כמו משימה בלתי אפשרית, יזלוג האומץ גם אל קטגוריית עיצוב בגדי הנשים והגברים. ואכן, כבר עכשיו מעצבים מקומיים רבים מציגים הישגים בלתי מבוטלים בנכר. ג'ובס הבטיח לנו את העולם בכף ידנו, רייף הבטיח לנו תעשייה שוקקת של אופנה. בקצב הזה אנחנו עשויים להאמין אפילו להבטחה על היונה.
רוצות שמלה כמו של ביונסה? הקליקו כאן